נפתח במסקנות מדעיות נחרצות: נהוג לחשוב שלחץ חברתי הוא דבר רע, או לפחות זה מה שתמיד אומרים שוב ושוב המנחים המתקתקים מדי של ערוץ הילדים והפרסומות נגד סמים, אבל כנראה שבמסעדנות זה לא תמיד נכון. קחו למשל סניף של רשת כלשהי, ורשת זה הרי בדרך כלל מתכון לבינוניות, שימו אותה באחד מהרחובות העמוסים ביותר במסעדות בתל אביב, ותראו שלחץ חברתי יכול לעשות גם דברים טובים.
ומשלב המסקנות נחזור להתחלה - "שאלת המחקר" - מה קורה בסניף של רשת הבשרים אל גאוצ'ו הממוקם ברחוב רוטשילד? בכדי לבחון את הילד החדש בשכונה לקחתי לא פחות ממורה ואם בישראל. הגיע הזמן לחשוף בפני האמא הגאה את הנסיבות הקשות בעטיין הופכת בתה היקרה דומה יותר ויותר לחבית מאשר לשאר נושאי הגנים המשפחתיים.
הסניף התל אביבי מעוצב בפשטות עם הרבה עץ, בסגנון שמזכיר את מסעדות הבשרים הכפריות בארגנטינה. מיד אחרי שהתיישבנו הגיע לשולחננו, כמיטב המסורת, לחם הבית עם מטבל מעט חריף של עגבניות, וחריף כידוע, פותח את הצ'קרות, הנחיר השמאלי, והתיאבון.
למנה הראשונה חלקנו נקניקיית צ'וריסו (22 שקל) ואמפנדה בשר (22 שקל) - כיסון בצק ממולא בבשר טחון עליו בנויה בבירור חלק מגאוות הלאום הארגנטינאית. שתי המנות היו פשוטות וטעימות, הנקניקייה פיקנטית קלות, אם כי לא באופן מוגזם, והאמפנדה פריך וחמים. את החורף שהגיע חגגנו עם מרק היום (22 שקל) של דלעת עם נגיעות חלב קוקוס. המרק היה מיוחד למדי, הרבה בגלל חלב הקוקוס והנענע שעיטרה אותו ונתנה לו טוויסט פיוז'ני משהו, אם כי הוא היה מעט מתוק מדי לטעם המשפחתי שלנו.
המשכנו עם פטה כבד עוף המוגש על טוסטים קטנים (32 שקל) בו נגסה לבסוף האם לאחר מאבק מרשים למדי עם השד בראשה האחראי על התראה בפני מנות עתירות כולסטרול. "אוי זה ממש כמו שאני מכינה!" נפעמה. "האמת שזה יותר טעים" הודעתי בחוסר טאקט ולצורך מזעור נזקים מהיר הוספתי, "אבל הפלפלים הממולאים שלך בטוח יותר טעימים, ארגנטינאים לא יודעים למלא פלפל".
ואז הגיעה ההכרה הקשה - עוד לא הגענו לעיקריות! מבלי להסס הלכנו ישר על הג'ק פוט - מיקס בשר זוגי הכולל אנטרקוט, סינטה, ואסאדו או פרגית (700 גרם בשר ב-189 שקל). החלוקה היתה ברורה מראש: אנטריקוט בשבילי, סינטה בשביל מודאגת הכולסטרול ופרגית למי שתוכיח רוח קרב אמיתית ולא תיכנע תחת העומס.
אם בנתח של אנטרקוט קשה מאוד לפספס, כי מטבעו הוא רך, נימוח ושומני, הרי שהמבחן האמיתי הוא תמיד הסינטה. נתח לא איכותי או גריל-מן לא מוכשר הם מתכון בטוח לסוליה (לצועדים המתחילים בשביל הבשר: אנטרקוט הוא נתח משובץ בשומן ולכן מומלץ לעשותו בדרגת עשייה של מדיום ומעלה, שממיסה את השומן ואילו לנתח הסינטה פס שומן בצידו שלרוב מורידים אותו לפני הצלייה. מכיוון שהסינטה היא לא רק לא שמנה אלא גם בעלת מרקם אגרסיבי מומלץ לאכול אותה בדרגת מדיום רייר).
האמת היא שהבשר הפתיע באיכותו. גם כשר וגם רשת, ולמרות זאת היו שני הנתחים מצוינים ורכים. הסינטה בבירור עברה יישון שריכך אותה ושמרה על עסיסיותה והאנטרקוט לא היה שמן מדי ועשוי כהלכה. את הפרגית לא הצליחה בסופו של דבר אף אחת לכבוש, ולמען האמת היא לא ריגשה במיוחד כשלצידה נח הדבר האמיתי - האדום אדום הזה. לצד המנות הגיע סלט ארגנטינאי בו נגסנו לשם הקלילות היחסית, ולאלה שבניגוד אלינו לא אכלו את כל המנות הראשונות בתפריט וחושקים בתופסת רצינית יותר, ניתן להזמין צ'יפס, תפוחי אדמה אפויים, תפוחי אדמה בצ'ילי, אורז או פירה (10-15 שקל).
למי שריבוי הפרטים גורם לבלבול נפשי עמוק או סתם לאלה שמעוניינים להתפנק בלי להיפרד מיותר מדי מזומנים, כדאי לחסוך דילמות ולהגיע לעסקית צהריים. העסקיות נעות בין 39 שקל ל-75 שקל ומתומחרות לפי המנה העיקרית. הן כוללות אמפנדה וצ'וריסו לפתיחה, סלט ארגנטינאי, מנה עיקרית ותוספת לבחירה. חברינו החביבים האנטרקוט והסינטה נמצאים בעסקית שמחירה 65 שקל. בהחלט מחיר שווה לכל נפש תמורת מו (איך עושה פרה?) בצלחת. זאת ועוד, בימים אלה (עד 5.12.07) מציעה הרשת הטבה מיוחדת של 1+1 על סטייקים בהזמנת ארוחה זוגית מלאה ובהצגת קופון.
אז מי אמר שלחץ חברתי זה רע? אני לא יודעת איך הסניפים האחרים של הרשת, אבל רחוב רוטשילד בהחלט עושה טוב לסניף המקומי, והופך אותו לחלק אינטגרלי מרחוב המסעדות התל אביבי.
