גדי טאוב כתב פעם כי "אין על תל אביב. באמת אין עליה. באנרגיות שלה, ברעש שלה, בשקט שלה, בלכלוך שלה, בלבן שלה, בביבים שלה" ואני נוטה להסכים. אני גר בתל אביב וטבול בהווייתה. יש בה ריתמוס אחר, שואב, מהפנט ולמרות זאת, לעתים, גואה בי הרצון לצאת מדוק התל אביביות המוכרת ולחמוק החוצה, לחוות שונות, "חוץ לארציות" מקומית. בפעם הראשונה שלי בבר מסעדה הירושלמי "אושו", שהייתה לפני כמה חודשים, התאהבתי במקום הסקסי והמעודכן, וכך, לאור זיכרונות העבר המעולים תפסנו, גיל ואני, אזימוט לכיוון הבירה.
יצאנו מתל אביב וזו התרחקה, מפנה את הדרך לקרירות האופיינית בואך שער הגיא במעלה הרי יהודה. ירושלים מקסימה בעונה הזו של השנה, הקרירות האירופאית, הרחובות מלאי האווירה. באושו האטמוספרה רגועה, הטמפרטורה נכונה, העיצוב יפהפה ומסוגנן, נקי ומדויק, הבר ארוך, פמיליארי, נוח מאד לישיבה ומצדו האחר, עדי (או "פוקה" על שום דמיונה לפוקהונטס) מצליחה להפוך את חוויית הישיבה על הבר מ"סתם כיף" ל"פשוט מעולה".
פתחנו עם מנת רמי מרטן VSOP עבורי, לאות התחלה. קוניאק 40% אלכוהול, המיושן מינימום 4 שנים, ומבוסס על ענבים איכותיים מגראן ופטי שמפיין. כל לגימה מחממת את הלב (וכמובן את הכבד). גיל התכבד בכוסית של יין קברנה סוביניון, CASTILLERO DEL DIABLO מבציר 2006, יין צ'יליאני נהדר בעל נדבכים שורשיים, מאד ענביים, עמוקים ועם זאת לא כבדים.
הראשונות מילאו את השולחן בצבעים יפהפיים. ראשית, לחם הבית הנאפה במקום שהיה פריך, חם, רך ובעיקר השתדך נהדר לפנכות שליוו אותו, שהכילו סלט אבוקדו טעים, ממרח עגבניות מיובשות מצוין וסלט קוביות חצילים מטוגנים ופלפלים שאהבתי מאד. בהמשך, לקחנו מנת שרימפס מוקפץ ברוטב פרובאנס צרפתי (52 שקל), שהייתה אדירה. השרימפס, שישה במספר, וורדרדים ושמנמנים, שחו ברוטב כפרי של עגבניות, שמן זית ועשבי תבלין. פטריות הפורטבלו המוקרמות (44 שקל) היו הבאות בתור וזכו אף הן לתשואות. רוטב השמנת שציפה אותן לא נפל למלכודת הכבדות המוכרת והצליח להתחבר לטעמיהן האדמתיים. מנת סביצ'ה מוסר ים וקוביות חציל הגיע ע"ח הבית ונעלה את שלב הראשונות. בצלחת לבנה ורחבת שוליים הוגשו קוביות נאות (תרתי משמע) של דג באיכות מעולה, שעורבבו עם פיסות חציל בלאדי ארומתי בתיבול עדין מאד, מאוזן מאד ובעיקר - טעים מאד.
העיקריות המשיכו במסלול ההצלחה. מדליוני פילה בקר עסיסי ונוטף מיצים עבורי, לצד תפו"א קריספיים ומבחר ירקות שורש צלויים (95 שקל). קלאסי. גיל הלך על כיוון קדירתי-חורפי משהו, והילל את השף בשירי תודה. על מחבת ברונזה יפהפייה הוא קיבל את תבשיל הטאג'ין המפורסם של המקום (86 שקל). פירה קטיפתי וחמאתי שימש מצע לפיסות בשר הבקר הנימוחות שטבלו ברוטב סמיך ועשיר של יין אדום וירקות שורש מקורמלים. על-רקע החורף הירושלמי אין לי ספק כי זו המנה הנכונה בה' הידיעה. לשם הרענון, כרסמנו לצד העיקריות גם מקבץ עלים ירוקים ואגוזי מלך בויניגרט סילאן (42 שקל).
לקינוחים הגענו מחויכים ומחוקים. היו שם סופלה שוקולד געשי ומדהים (32 שקל), פרפה קקאו מעודן (28 שקל) וגם טעימות של סורבטים מוצלחים בטעם תפוח וקוקוס, שהוגשו ע"ח הבית. בדרך חזרה הביתה, במורד הקסטל, סיכמנו שאין על תל אביב, פשוט אין. כלומר, כל עוד יש לנו גם את ירושלים לברוח אליה.