אחח, נווה צדק. ממש כמו צ'יפס, בירה קרה ופרקים של "פרשת השבוע" ב-v.od, אף פעם לא נמאס לי מהשכונה המקסימה הזו. בשבוע האחרון, כשהרוח והשמש השקרנית הי"ק על פניי, יצאתי להביע את אהבתי הבלתי נדלית לשכונה בטיול שכונתי קצר בין הסמטאות הצרות והפלאים הארכיטכטוניים היקרים עד כאב מפלח באזור הארנק שנעוצים ביניהן. אל הנוף הנוסטלגי הזה הצטרפו בשנים האחרונות לא מעט דיירים צרפתים נוכחים-נפקדים (בינתיים רואים אותם בעיקר ביולי-אוגוסט), כמו גם גורדי שחקים אימתניים (בסטנדרטים המפוקפקים שלנו, כן?) ובחודשים האחרונים גם לא מעט מסעדות חדשות: "מקום של בשר", שמנסה לתת פייט ל-"NG" הוותיקה (כמו גם לפיטר לוגאר, לפי הפרסומים. שיהיה במזל), "דלאל" בסוזן דלל ו"קפה מטינה". לארסנל הזה מצטרפים גם שני בתי יין חדשים, שמהווים מעין בתי מרזח בשילוב חנות.
כדי לא להסתובב יותר מדי בסמטאות הלא מוכרות של דרום תל אביב - בכל זאת, קר אש - לקחתי איתי לארוחה את אשתו של בן דוד שלי, תל אביבית אמיתית שגם שולטת ברחובות וגם כיף להעביר איתה ערב. בנוסף, היא נכנסת עכשיו לתחום המסעדות כך שלא חסר על מה לדבר. לא הסתחררנו ממבחר המסעדות שחלפנו על פניהן (מהקור דווקא כן, אגב) ונכנסנו לקפה מטינה, ששוכן מול מסעדת אוקינאווה ששייכת לאותם בעלים, בעיקר בגלל ששמענו המון על ארוחות הבוקר המיוחדות שלהם, הספציאליטה של המקום. בירור קצר עם המלצרית הבהיר לנו שהן אכן טובות מאוד, כל התשע שבמבחר, אבל למרות שהן מוגשות גם בערב, בערב כדאי לנו להסתנכרן ולאכול אוכל של ערב, מהתפריט הרגיל.
ההתחלה הייתה מבטיחה מאוד - קרפצ'יו פילה בקר שתובל בעדינות במיץ לימון, שמן זית, בלסמי וגרגרי מלח ים (להבדיל ממלח גס רגיל. זה בטח נשמע פלצני אבל באמת יש הבדל). במרכז הצלחת הייתה תלולית קטנה של סלט ירוק ברוטב ויניגרט תפוז (48 שקל), שהיווה מוטיב חוזר בכל הארוחה. כמו למשל במנת הקלמארי הממולא רטטוי (קוביות ירקות מבושלים, לכו לראות את הסרט ותבינו). הקלמארי היה עשוי היטב - טיגון קצר מאוד שהשאיר את פרי הים הזה רך וטעים. בצד, כאמור, סלט ירוק (46 שקל). סלט מיוחד מאוד הצטרף גם הוא לחגיגה - סלט עלים עם תאנים ממולאות בגבינת רוקפור (49 שקל). בנוסף היו בתוך הסלט אגסים שהושרו באותו רוטב שהפך אחר-כך לרוטב לסלט. האגסים היו טעימים מאוד והקפיצו את הסלט למעלה, והתאנים הממולאות היו טעימות בפני עצמן.
לעיקריות שינינו כיוון והלכנו על שתי מנות שלפחות על-פי המלצר רצות חזק במקום - כבדי עוף ביין עם פירה (52 שקל) ונקניקיות מרגז על רטטוי פלפלים וחצילים (עוד לא ראיתם את הסרט? נו, למה אתם מחכים?) שהוגשו על גבי קרוסטיני (38 שקל). הכבדים היו מצוינים והרוטב שלהם שידרג היטב את הפירה שעליו הונחו. נקניקיות המרגז היו מצוינות אבל לא מספיק חריפות לטעמי, אך ביס משולב של חתיכת נקניקיה עם קרוסטיני ועליהם רטטוי וקצת טחינה יצר בפה שילוב טעמים עז ונהדר.
בזמן המנוחה לקראת המתוקים התרשמנו מהעיצוב המיוחד של קפה מטינה. הקסם של סמטאות נווה צדק כאילו גלש לתוך המסעדה; את הרצפה מכסות מרצפות צהבהבות מצוירות, עליהן פזורים רהיטים בסגנון עתיק: כסאות קטיפה ירוקים הסובבים שולחנות כבדים, מראה עם מסגרת זהב וטפט עגמומי. על הכל חולשים שנדלירים עתיקים שתלויים מהתקרה והחלון הגדול הפונה למטבח הפתוח, ויש גם חצר מקסימה לשבת בה בימים קצת פחות קרים, שמחופה במשטחי עץ יפים. לגמנו את הסוף של כוסות היין - האחת מרלו גמלא משובח כתמיד (28 שקל) והשניה של עמק האלה שהפתיעה מאוד לטובה (35 שקל).
שני הקינוחים היו סטנדרטיים אך עשויים כהלכה - קרם ברולה (29 שקל) וסופלה שוקולד (31 שקל). הברולה היה רך וקטיפתי, עם מעטפת דקיקה של סוכר מקורמל מתפצפץ, והסופלה היה ענקי והוגש עם קצפת טריה ועדינה שאיזנה את המתיקות של הר הגעש השוקולדי הזה, שלא הפסיק לגלוש מהרגע שנגענו בו.
הרבה אחרי שסיימנו עוד ישבנו לנו לדבר על כלום ועל הכל, סתם כי היה כל כך נעים להמשיך לשבת. האווירה החמימה בקפה מטינה מזמינה אותך פנימה ומשאירה אותך בפנים. זוג על הבר היה שם כשהגענו ונשאר כשעזבנו ושני זוגות נוספים נכנסו מעט אחרינו ולא עזבו. כנראה שיש בו משהו, בקפה מטינה, משהו נווה צדקי שכזה.
