רוב הקיץ האחרון עבר עלי בעבודת לילה, כזו שמלבינה את הלילות באקונומיקה, והרבה וודקה. בימים החופשיים המעטים שהיו לי דאגתי שמרגע היקיצה, ככה לקראת 3 אחרי הצהריים, ועד חזרתי לעולם החלומות, הגחלים ילחשו תמיד במנגל. המקרר צויד תכופות בכמויות בשר אדירות - סינטה, אנטרקוט, צלעות וכל מה שאפשר לדמיין, ואת זמני העברתי בקטילת פרות אומללות על הגריל. בקיצור, אני חושב שאני יודע כיצד להתמודד עם בשר - ואפילו שהבשר בסופו של דבר די מפחד ממני - אבל אתמול, לראשונה, למשך ננו שנייה, פחדתי, לא ידעתי כיצד לתקוף. לבסוף, התעשתי ופשוט ביקשתי מהברמן סכין חדה יותר.
לקראת שמונה בערב אספתי את סמי המעצב מביתו בפלורנטין ונסענו לנווה צדק, שנמאס מלהרחיב עליה את הדיבור. נכנסנו ל-NG, ביתן של הפרות הקדושות באשר הן, והתיישבנו על בר העץ הכבד והחם, תאורה נכונה ומוזיקת רוק קלאסית ברקע. הזמנו מרטיני ביאנקו (28 שקל) וקמפרי עם סודה (30 שקל) והתחלנו לשבור את הראש עם התפריט. למרות מספר המנות המצומצם (7 ראשונות ו-9 עיקריות בסך-הכל), התבלבלנו. איך אפשר לבחור מנה אחת מכל המנות שיש שם? כל אחת מהן גרמה לנו לרייר כמו כלב בניסוי של פאבלוב.
בחרנו במנות ראשונות של פטה כבד עגל כפרי (52 שקל) בשבילי, ומרק עדשים בסגנון הולנדי עם שינקן, בייקון ונקניקיות עגל (48 שקל) לסמי, בהמלצת הדוקטור מאחורי הדלפק, יובל. עד שהמנות הגיעו הספקנו לדון בסוגיית הדקדנס באימפריות, שאחד מניצניה הוא אכילת חיות צעירות. מסתבר, לדעת סמי ומחקרים בהיסטוריה, שגידול חיות רק לשם מאכל ושחיטתן בגיל צעיר, קוטע את שרשרת ומחזור החיים הטבעי, דבר שמסמל חוסר כבוד כלפי הטבע, והדרך משם אל איבוד המוסר כלפי בני אדם קצרה מאוד. בתור אחד שמצפונו שוהה במשולש ברמודה, באותו הרגע ממש בחרתי את המנה העיקרית.
המנות הראשונות הגיעו וסימנו את הקו הכללי של הארוחה - פיין, לגמרי פיין. שילוב הטעמים של הפטה המגורען, הכמהין, פטריות היער והאגוזים על ממרח ריבת החצילים היה נפלא. תוסיפו את כל זה על לחם דגנים אוורירי וקיבלתם מנה פשוט מצוינת. אחרי שטעמתי בפעם השנייה והשלישית, כדי להיות בטוח, עברתי להתבונן במרק הכתום של סמי, מרק עדשים מהביל עם חתיכות בשר שצפות בו בנחת. במהלך מחוכם חטפתי את הכף מידיו ודגתי מספר חתיכות בשר ועדשים. אין ספק שהדוקטור ידע מה הוא רושם.
בשלב העיקריות, סמי בחר בספריבס, צלעות חזיר במרינדה פיקנטית של יין לבן, שום ודבש (98 שקל) ואילו אני, בצעד דקדנטי מובהק, הזמנתי דאבל T-Bone טלה (150 שקל). לליווי העיקריות בחרנו בקבוק יין קברנה קלו דה גת מיקב הראל (155 שקל) ויצאנו להתרענן בחוץ עם סיגריה.
המנות הגיעו מהר מאוד ואורי, מנהל המקום, תדרך את סמי: "חכה דקה ורק ידיים", ואותי: "תתחיל עם כלי העבודה ואז ידיים". כמו ילדים טובים, שמענו בקולו ובזמן שסמי הביט בספריבס שלו וספר שניות, אני הסתכלתי על הנתח שעמד מולי - נתח שחום בגובה 6 ס"מ, עצם במרכזו ובשר סינטה ופילה משני צידיה. כאבן שאין לה הופכין, נחו לידו עלי מנגולד עם שעועית ירוקה בשום ושמן זית. הרכבתי תוכנית פעולה ותקפתי. בנעיצה הראשונה, הבנתי מול מה אני מתמודד - נתח רך, עסיסי ומדמם. 60 השניות של סמי חלפו, ובזווית העין ראיתי אותו תופס את הספריבס ומפשיט אותן עם השיניים. באקט של הזדהות, התייאשתי מהסכו"ם, הרמתי את הנתח ביד ולא שחררתי אותו עד שהיה עירום, כשבאורח נס בכל פעם מצאתי מצבור חדש של בשר מתחבא לו בין העצמות. גנבתי לסמי את חתיכת הספריבס האחרונה ונאלצתי להסכים עם קביעתו כי הן רכות ומתקתקות, תוך כדי ליקוק הרוטב מהאצבעות. כשהיינו בטוחים שסיימנו, גילינו שכל הארוחה עמדו להן על הבר צלחות עם פירה ורצועות בטטה מטוגנות. טעמנו, ואין הרבה מה להוסיף. פירה.
כדי להשתיק את הכמיהה למתוק, הזמנו טירמיסו שטרוייזל (38 שקל), שהיה אחד הטובים שאכלתי, ומוס שוקולד-לבנדר (35 שקל), שנעלם מהצלחת לפני שהספקתי להסתכל עליו. הזמנו שני צ'ייסרים שיעזרו לנו להוריד את האוכל ולפתוח את הלילה, הנסי וי.אס (25 שקל) ופרנה בראנקה (21 שקל), ויצאנו אל עבר הלא הנודע.