מכירים את זה שאתם עוצרים בתחנת דלק כי הנורית האדומה מהבהבת כבר יומיים ופתאום מתחשק לכם בשר אמיתי, כזה שאפשר לנגוס בו ולהרגיש איך הלסת שלכם עובדת שעות נוספות? מכירים את זה שבצער רב, הבשר היחיד שיש בסביבה הוא העז מהפרסומת, שלא רק שהיא לא בשר אמיתי, אלא סתם ניג'וס מעצבן שהגה פרסומאי לא יצירתי? ובאותו בעניין: האם אותו פרסומאי שמגלגל סושי באמת חשב שאוכל למצוא אנטרקוט ראוי במקום שמוכר סנדביצ'ים קרים בלי החלק הקשה? ובכן, זה בדיוק מה שקרה לי בחמישי האחרון.
המכונית קרטעה כאחת שנופחת את נשמתה בכל דקה. ברגע של גדולה, אני נכנסתי לשורת התדלוק העצמי בתחנת הדלק בגיסין, כך שכשהמכונית שלי תשוב לכביש כמו חיה רעה, אדע שאני זו שהענקתי לה חיים ולא חייל משוחרר שעובד על מענק. כנראה שלהפיח חיים עושה אותך רעב. מאוד רעב. אומללה ומאותגרת חלבונית, הנחתי ראשי בעצב על ההגה. צפצוף עצבני מאחור, הביא אותי להרים ראשי ולסנן קללה מתחת לשפם (הערה לעצמי: לקבוע שעווה בקרוב מאוד). אלא שאז, ממש כמו בסרט הוליוודי מטופש, נגלתה בפניי הישועה בצורה של שלט ניאון צמוד לתחנה שצועק "אל גאוצ'ו".
אם להיות כנה, לא יודעת כמה התחשק לי לאכול בסמוך לתחנת דלק, אז הזעקתי את הבחור שבאופן קבע נמצא בסטטוס "מורעב" שיבוא לגאול אותי מתיאבון של פרה ופחד מדלק. הוא בא. נכנסנו. הוא בהתלהבות, אני בחששות. מהר מאוד, התנתקתי לחלוטין מתחנת הדלק הצמודה. חלל המסעדה גדול ומרווח וצבעי החום והאדום שולטים בו, כמו פונצ'ו ישן וטוב. קבלת הפנים הדרום אמריקנית כללה מוזיקה מקומית, משקה הבית (על חשבון הבית, כן?) וצלילים של בשרים נצלים שעושים תססס ומעלים עשן.
חם לי. אני משילה את העליונית האפורה (טוב, נו. הטרנינג הדהוי) ואנחנו מתחילים בראשונות. כנפי עוף ברוטב טריאקי (20 כנפיים ב-39 שקל), מעדן כבד עוף ברוטב יין אדום וקונפי עגבניות שרי (39 שקל) ולחם הבית (11 שקל), כי אי אפשר איתו ואי אפשר בלעדיו. הכנפיים נוטפות תאווה, מתובלות היטב ומתפקדות כמעדן מובחר לאצבעות. הלחם מבריק ופריך. הכבד עוף? לא משהו, אבל יש לי רק אותי להאשים. אחת שמזמינה כבד במסעדת בשרים, שלא תתפלא אם זה יהיה בסוף בעוכריה (ובאחוריה). לשמחתנו, מנת הכנפיים הייתה כה מבורכת שהבאסה מהכבד נשכחה כלא הייתה. לזכותו של הבית ייאמר כי המלצתו הייתה פטריות מוקפצות, אך אנוכי חשבה שהיא יודעת טוב יותר.
בגזרת המנות העיקריות ולאחר תקרית הכבד, אני לובשת על עצמי חליפת צניעות וביחד עם המורעב, אנו הולכים כצאן לבשר בעקבות המלצת המלצר. אני לוקחת את המנה המיוחדת של המסעדה, "טורו דה לומו" (115 שקל), ובארגנטינאית: מדליוני פילה ברוטב פלפלת 200 גרם שמוגש עם תפו"א קריספי וירקות קלויים. רק לפני שאני מספיקה לומר "טורו דה לומו פור פאבור", והמורעב כבר מחליט שזאת המנה שלו. כאחת שתומכת במוטו שבזוגיות צריך לעשות פשרות (כל עוד בסוף הוא משלם), אני משחררת את המנה לטובת סטייק צ'וריסו בן 300 גרם (83 שקל). לצידה, אני מזמינה את התוספת הייחודית לסניף המדובר והכשר: דואט סלטניה פרובנציאל. כלומר, טבעות תפו"א ובטטה בתיבול של שום ופטרוזיליה.
בעוד המורעב ואני מדסקסים את היום שהיה, הגיע ה"רגע של נחת" שלנו וכן, כמה צפוי, הוא כולל בעל חיים. המנות מגיעות וחורכות את השולחן. מנת הצ'וריסו מוענקת בכבוד על מגש לוהט שלא מפסיק לזמר לנו קולות תסיסה. כדי ללעוס את הסטייק, יש להצטייד בסכין מושחזת, שיניים חדות ורצח בעיניים. את כל אלה יש לי וברזרבות מכל השבוע. לצידה, אני זוללת את צלחת הבטטה והתפו"א ומשוכנעת שהשף מאוהב. המנה מלוחה, בדיוק כמו שאני אוהבת. מנת מדליוני הפילה נפלאה, בעיקר לחובבי הבשר הרך שנימוח בפה (הבטחתי שלא אשתמש בביטוי הזה, אבל מילא). המנה מצוינת לסועד ה"אלגנטי", שאוהב לדבר תוך כדי לעיסה. בשל העובדה שאנו חולקים את המנות, יוצא שאחד תמיד מדבר (זה עם הפילה) ואחד בולס (זה עם הצ'וריסו).
המורעב גמור. הוא כבר לא רעב. הוא רק רוצה לישון. אני, כמה מביש, מסוגלת לדחוף עוד משהו. אז אני מבקשת קינוח, "אבל קטן, בבקשה. כי הקיץ קרב והצלוליט איתו". אנחנו מקבלים מנת פלאן (22 שקל) וקרפ ארגנטינאי (24 שקל), כשלצידן קצפת ומוס שוקולד. המנות מותאמות לסניף, קרי כשרות. הן קלילות ונעימות, אך בכל זאת משלמות את מחיר הכשרות. אין בהן דבר רע, אך גם לא מדובר בשכרון חושים. מה שלא מונע מבעדנו ללטף את בטננו המסופקת ברכות, להזמין חשבון וללכת לישון.
מסקנה: אם בכל זאת אתם ממש רעבים בסוף לדבר נוסף, הזמינו בשר. זאת המומחיות של המקום, ובגדול. רעבים לקוביית שוקולד? קפצו לתחנת דלק, קחו חפיסה ותצילו חיים. של המנוע שלכם.