זאת רק שאלה של זמן עד שכל הזבל שהגופים המוסדיים קנו כאן יתפוצץ להם בפרצוף". הזבל שאליו התכוון הדובר הוא איגרות חוב של חברות נדל"ן ישראליות, בעיקר חברות המשקיעות בנדל"ן במדינות אירופיות חלשות, שכמותן רכשו הגופים המוסדיים הישראלים במיליארדי שקלים בשנים האחרונות.
השווי הכלכלי האמיתי של כל עסקי הנדל"ן המזרח אירופיים האלה כנראה יגיע למבחן עתה, כאשר שוקי הנדל"ן ושוקי המימון העולמיים מתחילים להאט, אבל עוד קודם לכן ברור כי הלהיטות של המוסדיים הישראלים להשקיע בחברות האלה היתה תמוהה. "המזל הגדול שבהנפקות של אותן איגרות החוב היתה התחייבות לשלם חזרה את החוב", המשיך אותו דובר בציניות - והתכוון שאפילו ביטחונות ראויים לשמם לא ניתנו בתמורה להשקעה באיגרות חוב של אותן חברות.
הדובר שלנו נשאר בעילום שם, אבל דעתו כדעת המפקחים על שוק ההון הישראלי. לפחות שניים מהם הביעו באחרונה באופן פומבי אי-נחת מרמות המחירים בשוק איגרות החוב של חברות ישראליות, ומהדרך שבה מנהלים הגופים המוסדיים את ההשקעות באיגרות חוב של חברות. אחד מהם, המפקח על הביטוח במשרד האוצר ידין ענתבי, הציע להשוות את דירוג הסיכון של איגרות החוב של חברות ישראליות לדירוג הסיכון העולמי.
משמעות ההצעה של ענתבי היתה לשקף את העובדה כי מרבית איגרות החוב הנמכרות בישראל נושאות דירוג סיכון גבוה מאוד. משמע, שחלק גדול מהאג"ח שהגופים המוסדיים רוכשים בלהיטות כה רבה הן בעצם איגרות חוב מאוד לא איכותיות.
האחר, נגיד בנק ישראל סטנלי פישר, התבטא שלשום במסגרת דוח בנק ישראל על "עיוות בתמריצים לגופים המוסדיים", שגורמים לכך ש"הלחץ התחרותי והגדלת תדירות הדיווח מגדילים את המשקל של שיקולי הטווח הקצר להשגת תשואה עודפת, ומניעים את הגופים המוסדיים לחפש חלופות השקעה שהתשואה והסיכון בהם גבוהים יותר". משמע, הגופים המוסדיים נתפסים לתחרות על התשואות, שבעטיה הם נחפזים להשקיע בנכסים מסוכנים ולא ראויים.
במלים הבוטות יותר של הדובר עמו פתחנו: "המשקיעים המוסדיים קנו בשנים האחרונות זבל, וזאת רק שאלה שלה זמן עד שהוא יתפוצץ להם בפרצוף". מלים כדורבנות, רק שטעות בצדן. הזבל לא יתפוצץ בפניהם של המשקיעים המוסדיים, אלא בפנים שלנו - כי את ההשקעות ב"זבל" עשו קופות הגמל, חברות הביטוח, קרנות הפנסיה וקרנות הנאמנות, עם הכספים שהן מנהלות בעבורנו.
החוסך הישראלי לפנסיה יכול להתנחם בכך שמצבו של עמיתו האמריקני או האירופי גרוע משלו. שם הזבל שקנו המשקיעים המוסדיים בעבור המשקיעים שלהם התבסס על הלוואות משכנתא גרועות ללווים גרועים, והתפוצץ עם בועת הסאבפריים. לפחות בישראל נחסכה למשקיעים מבוכת הסאבפריים: לפי הערכת בנק ישראל, משקיעים מוסדיים רכשו מוצרים מבוססי סאבפריים בסכום של 150 מיליון שקל בלבד.
החוסך הישראלי יכול גם להתנחם בכך שזאת לא הפעם הראשונה שבה הפנסיה שלו משמשת כר לרכישות של נכסים נחותים במחירים מפולפלים. בכמעט כל תקופת גאות זה קורה - ב-92' קנו קופות הגמל מניות של כל חברה זבלית שהונפקה בבורסה. ב-2006 ו-2007 הם קנו איגרות חוב של כל חברת נדל"ן. לפחות איגרות חוב בטוחות יותר ממניות.
עם זאת, בשני המקרים מדובר בנחמה פורתא. במיוחד אין זה מנחם כאשר נזכרים שבעצם אין הרבה מה לעשות: הציבור הרחב יכול לנסות ולהתרפק על העבר, אבל התקופה שבה הפנסיה הובטחה ושולמה בידי המדינה חלפה מן העולם ולא תחזור עוד. לכן, שוק ההון הוא המקור היחיד למימון הפנסיה של הציבור, ושוק ההון אכן עמוס בבעיות.
אז מה כן עשוי לנחם את ציבור החוסכים לפנסיה? אולי הידיעה כי לפחות כיום הם ערוכים יותר מתמיד כדי להתמודד עם בעיות בחיסכון הפנסיוני שלהם. כיום החוסך יודע מיד על הפסדים בתיק ההשקעות שלו, מכיוון שהמפקח על הביטוח חייב את כל גופי החיסכון לשערך את ההשקעות לפי מחיר השוק. כיום החוסך יכול להגיב על המידע הזה גם בבחירה להעביר את החיסכון הפנסיוני שלו למנהל השקעות אחר, אחרי שהמפקח על הביטוח פתח את זכות המעבר בין גופי החיסכון השונים.
כיום יש לחוסך גם חלופות רבות של מנהלי השקעות לבחור ביניהם - לאחר שהרפורמה בשוק ההון העבירה את ניהול הפנסיה מידיהם של חמישה בנקים גדולים לידיהם של חברות הביטוח, ברוקרים גדולים וגופי השקעה בינלאומיים.
וחשוב מכל, כיום יש מי שיסייע לחוסך המבולבל למצוא את דרכו בסבך השיקולים הפנסיוניים, משום שוועדת הרפורמה בשוק ההון, ועדת בכר, הפכה את הבנקים ליועצים פנסיוניים נטולי ניגוד עניינים.
ואחרי כל זה, אולי ינחם גם הזיכרון שבשנים האחרונות רווחי הפנסיה בישראל היו גבוהים מאוד, וכי לאורך שנים ההשקעה של הפנסיה בשוק ההון - במיוחד כאשר היא נעשית בשוק שבו החוסכים מבינים את מצבם ויכולים להגיב עליו במהירות - מצדיקה את עצמה.