ברוכים הבאים לשיעור בכימייה קולנועית. המרצים, ארז תדמור וגיא נתיב, שני בימאים צעירים בעלי חיוך ואישיות כובשת שילמדו אותנו איך לקחת נוסחה מיושנת ובעזרת כמה שינויים במבנה השחוק לעייפה שלה ליצור תרכובת חדשה ורעננה שמצליחה לעבוד על הצופה רוב הזמן.
ואכן, "זרים", סרטם הארוך הראשון של השניים הוא חוויה מרעננת שלוקחת את הנוסחה המאוד מאוד שחוקה "ישראלי פוגש פלשתינית" ומעניק לה טוויסט חדש שמקסים את הצופה. מה הטוויסט? בעיקר, אנושיות, בחינה אמיתית, כנה ומעמיקה רוב הזמן של שני בני אדם, שלא רוצים כל שיוך פוליטי, או לאומי אלא רק רוצים לאהוב ולא מצליחים, בגלל שאין מה לעשות, השיוכים הללו ירדפו אותנו בכל מקום בו נהיה.
ההצלחה הגדולה של תדמור ונתיב מגיעה משני כיוונים, הראשון הוא הליהוק המצויין. חייבים להודות שלירון לבו לא נתפס כשחקן טוב (אפילו לא על-ידי כותב שורות אלו, עד לפני שבוע) אולם בסרט הזה הוא פורח, נראה כי אילתורים ולא הצמדות למילים כתובות עושות לו רק טוב. הוא חופשי, הוא אנושי, הוא מרגש, אפילו אם הוא עושה את זה באופן מאופק רוב הזמן.
לובנה אזבאל (גן עדן עכשיו) היא פשוט מושלמת לתפקיד ומצליחה להעביר קשת רחבה של רגשות, היא ללא ספק האדם שמוביל את רוב הסיטואציות של הסרט. השילוב של לירון ולובנה יוצר את אחד הזוגות הנפלאים שנראו בקולנוע הישראלי וכימיה כזו בין שני שחקנים לא נראתה כבר זמן רב במחוזותינו.
ההצלחה השנייה של תדמור ונתיב היא הבחירה לצלם את הסרט בסגנון חופשי, דוקומנטרי ולמקם אותו בזמן משחקי המונדיאל 2006 בגרמניה. וכדי ליישם את הרעיון האומנותי אין טוב מאשר רם שווקי, אחד הצלמים הצעירים והעולים שיש היום שהוא לא רק צלם בחסד אלא אמן שקשוב ליצירה, לתסריט ולבימאים איתם הוא עובד.
משחקי הכדורגל משמשים רק רקע למה שמתגלה מהר מאוד כשילוב (שוב חזרנו לניסוי בכימיה קולנועית) של סרט דוקומנטרי עם קומדיה רומנטית קלאסית. הבעיה שלפעמים ישנן כמה נפילות בקצב, או בסיטואציות וגם כאשר יש דרמה גדולה (ילד מובל לבית חולים במצב קריטי, שלטונות ההגירה מאיימים בגירושה של לובנה וכו') נראה כי הבימאים יעשו הכל כדי להקטין את הסיטואציה ולהציגה כ"עוד חלק מהחיים".