גילוי נאות: בחצי השנה שחלפה, הוספתי לאגני ולשאר חלקי גופי חמישה קילוגרמים. אם להיות כנה, אני לא ממש שמנה. בתרבויות מסוימות אני אפילו יכולה להיחשב עסיסית וחטובה. אבל בעיני רוחי, אני עגלה לא קטנה שמתגלגלת ממקום למקום. נכון, זה שטחי, אבל מעולם לא טענתי לכתר העומק. זה הקסם שלי, אני חושבת. שלולית של רדידות. מכל מקום, מאז שנפלו עליי הצמיגים, החלטתי לעשות את זה פשוט ולהתחיל לאכול אוכל ביתי.
יום ראשון, יוני 2008. חתכתי לי מבעוד מועד עגבניות, מלפפונים וחסה. הוספתי קוביות של גבינה בולגרית חמישה אחוז ותיבלתי במיץ לימון. אלא שאז הגיע הקולגה ואמר שהוא רעב. עוד הוסיף הקולגה שהוא חם על איטלקית. מסעדה איטלקית. הוא לא הספיק לסיים את המשפט והסלט הושלך לזבל כלא היה. "אני אציל אותך, קולגה יקר, בוא אחריי", אמרתי.
מכיוון שכבר פקדנו כל מסעדה ברדיוס סביר ממקום עבודתנו, החלטנו לשנות כיוון והדרמנו לרחוב הרצל הסואן בתל אביב, שם ממוקמת מסעדת 'פולו רוסו'. יחסית לשעת צהריים עמוסה, מצאנו עד מהרה חנייה נפלאה, ממש קרובה ועוד באפור.
המקום, חלל לא גדול המעוצב בסגנון רטרו, נותן אווירה של מטבח ביתי עם נגיעות של סטייל: כסאות ושולחנות חומים על-רקע קירות צבועים אדום, בר רחב ולצידו שורה של שולחנות ומידה נאה של אינטימיות. המזגן המשובח הציל אותנו ואת היושבים מהתמוססות כללית.
לא ידעתי כמה אני רעבה עד שראיתי את התמונות התלויות במקום, אימג'ים מגרים של פוקצ'ה עסיסית ופיצה נוטפת כל טוב. למרבה האירוניה, החלטנו לפתוח, בשביל המצפון, בסלט להרכבה. לשמחתנו גילינו כי מדובר במנה גדולה דיה לשניים, או לחילופין, אחלה מנה עיקרית לאדם אחד רעב. הסלט העשיר והטרי שהרכבנו בעצמנו (32 שקל) הגיע מלווה בשלוש חתיכות נאות של ברוסקטה (ג'בטה קלויה מרוחה בשום ושמן זית, פרוסת עגבניה טריה ובזיליקום) וסימן את יריית הפתיחה לארוחה.
למנות העיקריות, הקולגה הרעב ביקש סטייק פרגית (38 שקל), המוגש עם ריזוטו ואנטי פסטי. באשר לי, מכיוון שאני מודעת למצבי המתפתח, החלטתי לקחת את מנת ה"פולו רוסו" (42 שקל), המבוססת על רוטב עגבניות, ולהשאיר את שלל מנות השמנת או שמן הזית לכאלו שיכולות להרשות אותן לאגן הירכיים שלהן. המנות מגיעות חמות מאוד, וטוב שכך. לא יודעת מה אתכם, אבל מנה פושרת עושה אותי כזאת וזה לא מראה נחמד. מנת הפסטה, שכללה נתחי עוף, פטריות, פלפל קלוי, בזיליקום ויין אדום ברוטב פומודורו, הייתה נפלאה. הפסטה בושלה כראוי, הרוטב היה מתובל היטב ומומלץ לחובבי הז'אנר המתוק מעט. גודלה של המנה היה מרשים ומשביע. מה שכן, לצד הפסטה, קיבלנו גם רוטב פסטו שלא כל כך התחברנו לקונספט שלו, אז זנחנו אותו וניקינו את הצלחת בלעדיו. לגבי הסטייק של הקולגה, מידת הצלייה הייתה מצוינת והשילוב עם רוטב הטריאקי עשה לו טוב. הריזוטו דרש תיבול נוסף, אך החציל והבטטה שבצד, היו תוספת נעימה וקלילה. יופי של מנה - משביעה אך לא מפוצצת ואפילו עם גוון בריא.
מאוחר יותר, בשיחה עם דוד אייר, בעל המקום, הבנו שזה בדיוק הכיוון אליו חותר המקום. מסתבר שהמסעדה, שקיימת מזה שלוש שנים, עומדת להפוך את עורה. "בהתחלה מדובר היה במסעדה כשרה שעשתה הפרדה בין חלב לבשר", מסביר לנו דוד. כעת בוטלה ההפרדה והמטרה היא להציע מגוון רחב של מנות פחות עשירות. "אנחנו משתמשים בפחות שמן, מקפידים על גבינות לא שמנות ומוסיפים גרעינים וסיבים לארוחה". בכלל, מי שאוהב מספרים עם האוכל שלו, ישמח לגלות שבתפריט החדש יהיה פירוט קלורי לכל מנה. כמו כן, המטבח יתחדש בפסטה ביתית ובמבחר רטבים לסלטים, על בסיס מנגו וקוקוס.
רבים מהסועדים בצהריים עובדים בסביבה ונהנים מעסקיות שוות, ובשעות הערב פוקדים את המקום בעיקר אלה המתגוררים קרוב. כמו כן, המסעדה שמה דגש חשוב על משלוחים. לדברי דוד, תפריט המשלוחים יבטיח מנות מובחרות מהתפריט. "אנחנו לא רוצים להתיש את הלקוח ולשגע אותו. המטרה היא לתת מגוון נאה, מבלי להעמיס".
לקינוח, ביקשנו לדגום שניים: הראשון הוא פיזה שוקולטה (25 שקל), מגדל של מוס שוקולד קרמל מעט מריר, המכיל קרם ברולה. מעריצי הקקאו יתענגו. אני אישית מעדיפה את הפינאלה שלי פחות מתוק ובחרתי בפרנץ' פיסטוק קרמל (25 שקל), או במילים ברורות יותר: מנת קרמבל חמה, עם טעמים מתוקים-חמוצים שמתערבבים בפה. שעה מאוחר יותר אני נזכרת, שלא בעצב, בסלט האומלל שהושלך לזבל. יהי זכרו ברוך. נו, מילא.