הקיבוצים העשירים: בונוסים ורכב צמוד

הבא ברשימה הוא הקיבוץ השיתופי גן שמואל, בעל האחזקות הגדול בקבוצת גן שמואל מזון, חברה ציבורית המייצרת מיצים, תרכיזים וטבק. לפי דן אנד ברדסטריט, סיים המפעל את 2007 בהכנסות של 1.074 מיליארד שקל ורווח נקי של 58 מיליון שקל. גן שמואל זכתה ב-2007 בתואר יצואן מצטיין בקטגוריית מוצרי צריכה, לאחר שייצאה 90.8% מהמחזור שלה. רמת החיים שמבטיח גן שמואל לחבריו דומה לזו של סאסא, חצרים ומעגן מיכאל, עם תקציב חודשי של 25-30 אלף שקל למשפחה וצבירה לפנסיה של כ-3,500 שקל בחודש, שממשיכה לעלות. בשיחה עם חברים בקיבוץ הם מדגישים את ההוצאה הציבורית דווקא כמרכיב חשוב ברמת החיים שלהם: "אני אישית סבור כי גודל הדירה - 90 או 100 מ"ר - זה לא הדבר הכי חשוב בעולם", אומר חבר קיבוץ. "מה שחשוב לי זה אם דואגים לנושאים ציבוריים, ואצלנו דואגים. יש אולם אוכל יפה ומסודר, יש אולם מופעים, אולם כדורסל, מגרש טניס, בית אבות, בריכת שחייה מחוממת - כל הנושאים האלה בגן שמואל מסודרים, פועלים לטובת ורווחת הציבור. אומנם המזון מופרט אבל כולם באים לאכול, כי זה לא רק אוכל אלא מקום מפגש לחברים". גם בגן שמואל לא מתירים החזקת מכונית פרטית, אבל לדברי החברים יש לקיבוץ מאגר של 60-70 מכוניות שעומד לשירותם בכל עת. לגן שמואל יש "אוצר" נוסף - נדל"ן, והרבה ממנו. בבעלות הקיבוץ מאות דונמים של קרקעות פרטיות, שעל חלקן הוקם פארק מסחרי בכניסה לקיבוץ, וחלקן מיועדות לבנייה.

6. קיבוץ משמר העמק, בעל השליטה בחברת ת.מ.ה לייצור רשתות וחבלי קשירה מפלסטיק. החברה רשמה ב-2007 מחזור מכירות של 837 מיליון שקל וצמיחה של 15%. 7. קיבוץ רמת יוחנן, בעל השליטה בחברת פלרם לייצור לוחות פלסטיק לבנייה. החברה דיווחה על מחזור מכירות של 1.036 מיליארד שקל ורווח נקי של 55 מיליון שקל ב-2007. 8. קיבוץ מעברות, בעל השליטה בחברת מוצרי מעברות (מעבדות מטרנה) שרשמה הכנסות של 476 מיליון שקל ורווח של 34.2 מיליון שקל ב-2007. לפני כמה חודשים מכר הקיבוץ את השליטה במעבדות מטרנה לנסטלה-אסם בתמורה ל-249 מיליון שקל. חלק מהתמורה ישמש את הקיבוץ להשיג יעד פנסיה של 4,000 שקל בחודש וחלק מהכספים ישמש את מוצרי מעברות להמשך פיתוח וצמיחה. כמה חברים בקיבוץ, בעיקר צעירים ובני גיל הביניים, דורשים מההנהגה הכלכלית להעביר בונוס כספי של עשרות אלפי שקלים לכיסי החברים עצמם. 9. קיבוץ יזרעאל, בעל השליטה בחברה הציבורית מטרוניקס, יצרנית רובוטים לניקוי בריכות. מאז שהונפקה ב-2005 גדל שווי השוק של החברה ביותר מפי חמישה, ואת 2007 היא סיימה עם מחזור של 227 מיליון שקל ורווח נקי של 60 מיליון שקל, המבטא תשואה של 27% על המחזור. ההצלחה התבטאה באורחות החיים של הקיבוץ והרווחה ניכרת בכל, בעיקר ברמת הדיור. 10. קיבוץ ברעם, הבעלים של המפעל הוותיק והמצליח אלכם למוצרים רפואיים לשימוש חד פעמי המיועדים ליצוא. לברעם גם חקלאות מצליחה, בעיקר תפוחים ואגסים. על אף שהכנסות הקיבוץ לא מגיעות ל-500 מיליון שקל בשנה, ברעם הוא אחד המצליחים בתנועה הקיבוצית ובשנים האחרונות בנה לחבריו שיכונים מרווחים. ובמקרה שיתפנה מקום בעשירייה הפותחת, על הספסל מחוץ למגרש ממתין קיבוץ בארי שבנגב המערבי, שבבעלותו דפוס בארי, שהוקם ב-1950 ומעסיק 170 חברי קיבוץ. דפוס בארי הוא אחד המשוכללים בישראל, ומקור הרווח העיקרי של הקיבוץ.

את המקום השלישי חולקים הקיבוצים חצרים ומגל, המחזיקים יחד עם קיבוץ יפתח וקרנות ההשקעה מרקסטון וטנא בנטפים - היצרנית הגדולה בעולם של תשומות השקיה, וחברת התעשיה הקיבוצית הגדולה ביותר ב-15 השנה האחרונות. נטפים אינה מפרסמת דוחות, אך לפי דן אנד ברדסטריט, ב-2007 הסתכמו מכירותיה ב-2.02 מיליארד שקל. בענף ההשקיה מעריכים את הרווח של החברה באותה שנה ביותר מ-150 מיליון שקל. נטפים כבר הודיעה בעבר על כוונתה לבצע הנפקה לציבור בוול סטריט אם כי המצב בשווקים מעכב בינתיים את התוכניות. עד כה נמנעה נטפים מלחלק דיבידנדים והשקיעה את כל הרווחים בפיתוח, צמיחה וחדירה לשווקים חדשים. הקיבוצים השותפים קיבלו כסף בעבור שכר עבודה, דמי ניהול, השכרת מבנים וקרקע, גביית ארנונה ושירותים שונים שהם מספקים למפעל. ייתכן מאוד שהמתכונת הזאת תשתנה בקרוב, בשל כוונת המפעל להתחיל לחלק דיבידנדים לבעלי המניות. ההערכות הן שחברים ותיקים במגל, המחזיק 26.8% מנטפים, יקבלו סכום משמעותי על בסיס רווחי 2007. חברי קיבוץ יפתח, שאחזקותיו בחברה הן 9.6%, יקבלו פחות מכך, בעוד שחברי חצרים, המחזיק 43.6% בחברה אך הוא קיבוץ שיתופי, לא יקבלו לכיסם אגורה אחת - מפני שהדיבידנד יועבר לקופה המשותפת והחברים ייהנו ממנו בעקיפין, או אם הקיבוץ יחליט לחלק בונוס. ואולם גם ללא חלוקת דיבידנד מצבם של השותפים בנטפים לא רע, ובתנועה הקיבוצית מעריכים שרמת החיים בקיבוץ חצרים נגזרת מהוצאה של 15 אלף שקל לחודש לחבר. בשנים האחרונות רשם המפעל צמיחה של 15% בשנה, והקצב צפוי להתגבר בשנים הקרובות, בשל המחסור הגובר בעולם במים להשקיה. מחסור זה מחייב את החקלאות העולמית לעבור לשיטות השקיה חסכוניות, המבוססות על טכנולוגיות שמשווק המפעל. בכבישים הפנימיים של מגל דוהרים הלוך ושוב נערות ונערים צעירים במכונות הנושאות את הלוגו של נטפים. לא, המפעל עדיין לא מצמיד מכוניות לנערות בנות 18. אלה הם כלי רכב צמודים של עובדי החברה, שבתמורה להשתתפות עצמית לא גדולה זוכים בשימוש חופשי ברכב. גם בני משפחותיהם מורשים להשתמש במכונית - כך שאם בא לילדים לקפוץ בשישי-שבת לאילת אין בעיה. כ-100 מהחברים במגל מועסקים בשלוחת נטפים הממוקמת בסמוך לשער הכניסה לקיבוץ, ורבים מהם מחזיקים במכונית צמודה. אבל בקיבוץ מגל לא צריך לעבוד במפעל כדי להחזיק כלי רכב, שכן כמעט לכל משפחה בקיבוץ יש מכונית פרטית. מרבית חברי מגל מתגוררים בדירות צמודות קרקע על שטח בנוי של 120-140 מ"ר. המימון לבנייה מגיע משני מקורות: הכנסות אישיות - שכר עבודה, עסקים פרטיים וכו' - והעברות של המפעל לקיבוץ. שכר העבודה של חברי הקיבוץ המועסקים במפעל גבוה מהמקובל במפעלים דומים במשק. ככה זה כשאתה גם בעל המניות במפעל וגם מועסק בו . מאז שהופרט הקיבוץ בראשית העשור הוא הפסיק לשפץ ולהרחיב את הדירות. חברים שמרחיבים או משפצים כיום את הדירות עושים זאת על חשבונם. זאת גם הסיבה לכך שפה ושם ניתן לראות במגל בתים צנועים יותר. על אף מיקומו הגיאוגרפי הבעייתי של מגל - ממש על קו התפר - רבים מבקשים להצטרף אליו, אך הוא מקבל כעת רק בני קיבוץ. ייתכן מאוד שבעתיד, לאחר שייבנו דירות נוספות, המצב ישתנה. במגל יש חדר אוכל גדול ויפה, שנותר מהימים שבהם הקיבוץ היה שיתופי. כיום מפעיל אותו קבלן פרטי, והוא למעשה מסעדה בתשלום. עם זאת, עדיין נותרו במגל כמה מוסדות משותפים, כמו בריכת השחייה שהחברים ואורחיהם רוחצים בה ללא תשלום. בקרוב עומד מגל לזכות בהכנסה של מיליוני שקלים נוספים, לאחר שנטפים תשכור מהקיבוץ קרקע שעליה תקים את מטה החברה ומשרדיה. מדובר בפרויקט ענק של בינוי-פינוי, שההכנסות ממנו עשויות להגיע בסופו של דבר גם לחברים.

במקום השני במועדון ניצב הקיבוץ השיתופי מעגן מיכאל, מהגדולים בתנועה הקיבוצית. מעגן מיכאל הוא בעל השליטה בחברה הציבורית פלסאון המייצרת מוצרים סניטרים לבנייה ומוצרים לתעשיה ולחקלאות. המפעל, המהווה מקור ההכנסה עיקרי ל-700 חברי הקיבוץ, רשם ב-2007 מחזור מכירות של 841 מיליון שקל ורווח נקי של 77 מיליון שקל, ושיעור הייצוא שלו הגיע ל-89.8% מהמחזור. הקיבוץ כבר הבטיח לחבריו פנסיה של 4,000 שקל בחודש - כמעט כפול מפנסיית היעד בתנועה הקיבוצית - ולדברי מרכז המשק ויו"ר פלסאון אייל אלקלעי, בכוונתו להגיע בתוך שבע שנים לצבירה של 6,000 שקל "והלאה" בחודש. הקיבוץ, שנזהר מלהסתבך בהשקעות הרפתקניות, צבר נכסים פיננסיים שאיפשרו לו להשקיע בשנים האחרונות סכומי עתק בהרחבת הדיור. חלק ניכר מחברי הקיבוץ עדיין מתגוררים בדירות של 70-80 מ"ר, ועיקר המאמץ מתמקד בהרחבתן ל-120 מ"ר. התור להרחבה נקבע לפי כמה קריטריונים, כמו הוותק, הגיל וגודל המשפחה. מעגן מיכאל גם מפקיד סכומים גדולים במכשירי חיסכון שונים בעבור החברים. יכולתו הכלכלית של הקיבוץ מתבטאת בתחומים רבים, ובין השאר הוא מממן לבני הקיבוץ, גם כאלה שעזבו אותו, לימודי תואר ראשון בכל תחום שיבחרו. "אף שעזבו את הקיבוץ, עומדת להם 'זכות הורים' לקבל מהקיבוץ השכלה גבוהה", אומרת מזכירת הקיבוץ, נעמי ארם. הבנים, מצדם, מחויבים לתרום 90 ימי עבודה בשנה כדי לסייע במימון לימודיהם. נושא הרכב הוא אחד הרגישים בקיבוץ השיתופי. בניגוד לקיבוץ המופרט, שבו החברים האמידים יותר יכולים לקנות לעצמם מכונית, הרי שרוב הקיבוצים השיתופיים לא מתירים החזקת כלי רכב פרטי והקיבוץ מספק את השירות. במעגן מיכאל גיבשו פתרון לבעיה, המבטא את המחיר שהקיבוץ מוכן לשלם על עקרונותיו: הקיבוץ רכש 100 כלי רכב העומדים לרשות החברים. החבר מזמין את הרכב מראש, וזה יעמוד לרשותו בתמורה לתשלום סמלי, לרוב בדיוק בזמן שביקש לקבלו. מעגן מיכאל גם מצא דרך לקדם את שדרוג הדיור. הוא מתיר לחבריו לשדרג את דירותיהם מכספם - במגבלות התכנון ועד לגודל של 120 מ"ר - אך השדרוג הזה לא מקנה לחבר זכויות קניין בדירה, והיא ממשיכה להיות בבעלות מלאה של הקיבוץ.

יש קיבוצים מצליחים שעלו על "אוצר", אך לא ברור אם ניתן לשבץ אותם במועדון. הראשון הוא קיבוץ רמת רחל בדרום ירושלים, מהקיבוצים הראשונים בישראל, שהוקם ב-1926. השני הוא קיבוץ יבנה. קיבוץ רמת רחל מוכר לציבור בעיקר בזכות תשלובת התיירות שלו הכוללת מלון, מרכז קונגרסים, מרכז ספורט וספא. פחות ידועה היא העובדה שעסקת נדל"ן שעשה ב-1996 הפכה את הקיבוץ, שמרבית חבריו התגוררו עד אז בדירות של 70 מ"ר, לעשיר. במשך השנים שחלפו מאז שהוקם סגרה ירושלים על הקיבוץ ועל קרקעותיו החקלאיות, ויזמי נדל"ן החלו ללטוש עיניים לאדמות שנהפכו למובלעת בלב השטח העירוני. החלטות של מועצת מינהל מקרקעי ישראל שהתקבלו בראשית שנות ה-90 איפשרו לקיבוצים ולמושבים לבצע עסקות נדל"ן על קרקע המינהל, ולא הותירו את קיבוץ רמת רחל אדיש. ביחד עם יזם הנדל"ן שרגא בירן, ביצע רמת רחל עסקת נדל"ן ענקית להקמת 2,000 יחידות דיור בארבעה מתחמי קרקע, שהיו בחכירת הקיבוץ, סמוך לטיילת שרובר. ההכנסות (נטו) שקיבל הקיבוץ מהעסקה נאמדות בעשרות מיליוני דולרים. הקיבוץ מכר חלק מזכויותיו במתחם והשאיר בבעלותו 245 דירות להשכרה. באחרונה מכר חלק מהן, וכיום הוא משכיר באמצעות משרד תיווך שהקים כ-200 דירות. השינוי הבולט ביותר שהתרחש בקיבוץ מאז שנחתמה העסקה הוא שדרוג יחידות הדיור של החברים ל-126 מ"ר. 60% מהחברים כבר שודרגו, והפרויקט כולו יושלם בשנים הקרובות. ברמת רחל מתבדחים על כך שבגלל הפרויקט הזה הוקמה הקשת המזרחית, שעתירתה לבג"צ הקפיאה את כל יזמויות הנדל"ן על קרקעות המושבים והקיבוצים. ברמת רחל גם דואגים לפנסיה, והקיבוץ כבר סגר צבירה של 3,200 שקל בחודש לחבר ובכוונתו להתקדם לכיוון ה-5,000 שקל. "האוצר" של רמת רחל הוא הנדל"ן.

בדומה לרוב מפעלי התעשיה הקיבוצית, מרבית הרווח של מפעל פלסן מוקדשת להמשך הפיתוח והצמיחה של המפעל, ורק חלק קטן מועבר לקיבוץ. עם זאת, די בחלק הזה כדי להפוך את הקיבוץ הקטן סאסא, בן 204 חברים, מעני לעשיר. סאסא, השוכן בלב הגליל העליון, הוא אחד היישובים היפים בישראל. אלא שהנוף לא סייע לכיס של החברים שבמשך שנים חיו ברמת חיים נמוכה. חברה בהנהגה הכלכלית של הקיבוץ מספרת: "היו לנו לול ורפת ומטע, ובעמק החולה היה מדגה. אבל אלה ענפים שאינם יכולים להרים קיבוץ. לא היה לנו נדל"ן או פארק מים, כמו בקיבוצים במרכז, ומעט התיירות והארחה שיש לנו לא הספיקו. "את פלסן הקמנו בעיתוי הכי גרוע, בתקופת האינפלציה המטורפת של שנות ה-80, והוצאות המימון מחקו לנו את כל הרווחים. המפעל דישדש ודישדש עד שגילו אותנו האמריקנים, שהיו צריכים ספק למיגון לכלי הרכב הצבאיים שלהם. "התרומה של המפעל לרווחת הקיבוץ והחברים מתבטאת בתנופת השקעות שדחינו הרבה שנים. ראשית, אנחנו בונים שכונה חדשה ומשפרים את רמת הדיור לכל החברים, במטרה להגדיל את הדירות ל-125 מ"ר. כיום יש כאן מצוקת דיור גדולה, וקודם לכן לא הייתה לנו יכולת לבנות. אנחנו גם מתקשים לקלוט בנים ממשיכים כי אין לנו דיור בעבורם, ולכן את השדרוג הזה נעשה מהר ככל האפשר". סאסא הוא אחד הקיבוצים המובילים בהפקדות לפנסיה, לאחר שהשלים צבירה לפנסיה של 5,000 שקל בחודש לכל חבר. כמו קיבוצים אחרים שיש להם מקורות להפקדה, הקים הקיבוץ קרנות המכונות "קרנות מילואים" לעזרה הדדית, לסיוע לבני קיבוץ שעזבו ולשימושים נוספים. סאסא הוא קיבוץ שיתופי אדוק ואחד הבודדים בתנועה הקיבוצית שלא הפריט את שירותי המזון והאנרגיה. חדר האוכל ממשיך לשרת את החברים ללא תשלום וללא רישום, כפי שהיה מאז הקמת הקיבוץ ב-1949. יש גם מכבסה ומחסן בגדים כמו פעם. עם זאת, החברים נוסעים מדי שנה בנסיעות מאורגנות על חשבון הקיבוץ לחו"ל, והתקציב האישי שלהם הוכפל. בנוסף, מחולקים בונוסים מרווחי המפעל, והשנה יחולקו 20 אלף שקל לכל חבר.

החמישי ברשימה הוא קיבוץ שמיר, שבבעלותו שני מפעלי תעשיה מצליחים: שמיר אופטיקה, חברה בורסאית, ושלא"ג - תעשיות בד לא ארוג. שמיר מחזיק גם במכוורת רווחית. שמיר אופטיקה רשמה ב-2007 מכירות של 495 מיליון שקל, רווח נקי של 35 מיליון שקל וצמיחה של 23.8%. שלא"ג היא חברה פרטית קטנה משמיר אופטיקה, אבל רווחית מאוד. עם שני עסקים מצליחים כאלה אפשר ללכת לבנק ולהפקיד סכום נאה לפנסיה, ועוזי צור, מראשי ההנהגה הכלכלית בקיבוץ, מגלה שלחברי שמיר כבר הובטחה פנסיה של 5,000 שקל בחודש, והכוונה היא ללכת הלאה לכיוון 7,000 שקל - ככל שיתאפשר. צור מדגיש שעל אף ששמיר הוא קיבוץ מופרט, הוא מייעד חלק משמעותי מאוד מהרווחים כדי להבטיח רשתות ביטחון לחברים ומפקיד כסף בקרנות לעזרה הדדית וסיוע, המאפשרות לכל חבר תחושת ביטחון כלכלית וחיים בכבוד. הסכום המנוכה מההכנסות ברוטו של החבר לטובת הפקדה ברשתות ביטחון ובקרנות לסיוע הדדי מגיע ל-50% ואף יותר. זהו, ככל הידוע, שיעור הניכוי הגבוה ביותר בקיבוצים המופרטים. לדברי צור, "מדובר באינטרס משותף, הן של החברים שצריכים את הסיוע הזה והן של החברים שנותנים אותו. זאת מפני שכאשר אתה חי בקיבוץ, במיוחד בקיבוץ לא גדול כמו שמיר, שיש בו 300 חברים, השאלה האם לשכן שלך טוב או לא טוב היא גם בעיה שלך. בשמיר הבינו את זה, והדבר מוכיח את עצמו ורוב החברים מרוצים". בניגוד להרבה קיבוצים, שמיר לא ביצע את ההפרטה עד הסוף. לא הופרטו ההוצאות לתרבות ולספרייה, והכניסה לבריכת השחייה נותרה חופשית וללא תשלום לחברים, לתושבים ולאורחיהם. ההפרטה בקיבוץ יוצרת זיקה הדוקה בין החבר לבין פרנסתו ומפסיקה את הבזבוז של משאבי הכלל, אך גם מכירה בכך שיש שירותים שחובת הכלל לספק. "זה עשה את הקיבוץ שלנו למקום שלא רק טוב לחיות בו במובן הכלכלי, אלא גם כיף לחיות בו", אומרת אחת החברות.