המזגן מת".
15 שנות חברות אמיצה, קרבה שבימינו כבר נדיר למצוא, עמית לצרה, חבר לשתיה, כתף רכה, אוזן קשבת והדבר הראשון שיש לו להגיד לי אחרי שלא התראינו כל כך הרבה זמן, לפני נסיעה של שעתיים לקיבוץ כנרת באמצע אוגוסט, זה...
המזגן מת.
מה קרה ל:"בוא'נה, איזה כיף הולך להיות לנו", או: "יא אללה, התגעגעתי אליך ממש". אפילו "שמע בן אדם, אתה חייב להפסיק להשמין" היה נחמד. אבל הוא בחר ב:"המזגן מת". הבטתי בו בעיניים רטובות מזיעה, (כי אין מה לעשות, כשאתה דב מגודל, הקיץ הארצישראלי יכול לסחוט ממך ליטרים על ליטרים של זיעה, אפילו אם אתה סתם יושב ומחכה לחבר שיבוא כבר לאסוף אותך) ואמרתי: אין ברירה, יש לי משימה, היום אתה ואני מגיעים ל'עוגתה' גם אם זה הדבר האחרון שנעשה.
יצאנו לדרכנו הארוכה לכיוון קיבוץ כנרת שממוקם לו אי שם בעמק הירדן, לדגום קונדיטוריה שמגדירה את עצמה כקטנה ומתוקה. נשמע נחמד, אבל במהלך הנסיעה ככל שהתקרבנו, ציפינו שתהיה בעיקר קרה וממוזגת. מכיוון שגם מכשיר הרדיו נגנב ימים ספורים קודם לכן מרכבו המגניב אך הלוקה בחסר של לודי יקירי, ניסינו להעביר את הזמן בלמצוא כמה שיותר מילים מרעננות ומשמחות על-מנת לשפר במשהו את מצב רוחנו הלח והעגמומי. כשהגענו למשלבים לשוניים בלתי אפשריים, החלטנו לסיים את המשחק המטופש ובדיוק בזמן, כי השעה הייתה עשר אפס אפס ומולנו ניצבה הדלת המזמינה של קונדיטוריית עוגתה.
נכנסנו, ומייד פגשנו בשירה (במלרע) - מארחת/ מלצרית/ סייעת קונדיטור, שמלבד בחיוך כובש, פינקה אותנו גם בשולחן הקרוב ביותר למזגן. אחרי שהורדנו את טמפרטורת הגוף שלנו לטווח הנורמלי, הזמנו ארוחת בוקר (45 שקל), שכן כאמור השעה הייתה עשר בבוקר וחוץ מהרבה מילים, לא בא אל פינו דבר וחציו. לא עברו דקות ספורות ועל שולחננו נחתה ארוחת בוקר לתפארת. על פניו נדמה כי ארוחת הבוקר של עוגתה, דינה כדין כל ארוחות הבוקר: לבנה, בולגרית, גבינת שמנת, ביצים וסלט. אבל היה משהו בארוחה הזאת שגרם לי לאכול לאט מן הרגיל. בהתחלה חשבתי שאולי היה זה ממרח האגוזים והשום המקורי והמשובח, אולי ריבת השזיפים תוצרת בית המופלאה, ואולי דווקא לחם השיפון והאגוזים שמוכן במקום, אבל תוך מספר שניות קלטתי שהיה זה מי שהניח את הצלחות על שולחננו - דודי ברזילי, שף קונדיטור/ בעלים/ מלצר לעת מצוא/ פצצת אנרגיה חסרת מעצורים. דודי מופיע בחלל הצנוע אך המעוצב למשעי של הקונדיטוריה וכמו רוח סערה עובר בין השולחנות, מגיש מנה ללקוח חדש, מפלרטט עם עוברת אורח שנכנסה והתעניינה, מחליף כמה מילים עם שולחן של קבועים, טס למטבח לסיים ללוש את הלחמים וחוזר כדי לפנק אותנו באנטי פסטי מהמוקפדים והמדויקים שטעמתי לאחרונה: לא עוד בטטות וקישואים סתמיים שמתו כתוצאה מטביעה בנהר שמן אכזרי, אלא זוקיני קלויים עם זילוף עדין של דבש תמרים, בטטות בזיגוג סוכר חום עם פרורי גבינה בולגרית (שילוב מנצח, מסתבר), חצילים אפויים שזכו לנגיעה של טחינה גולמית ורצועות פלפלים קלויים עם ארומה משכרת של טימין. פלטת אנטי פסטי גדושה בכל טוב שכזו עולה בעוגתה 65 שקל. ניסיתי להחליף עם דודי חצי מילה, אבל רק נתתי ביס בבטטה עסיסית ומתוקה, הרמתי את הראש - והופ, שוב הוא לא היה בנמצא. מתברר שככה זה כשאתה הראשון לפתוח את המקום והאחרון לסגור אותו, כשקונדיטוריה שמכינה קינוחים לאירועים, בתי עסק ולקוחות פרטיים כמו גם ארוחות בוקר, קישים ופסטות, נתמכת על כתפיך. אתה חייב להיות מצויד בכמויות מרץ אינסופיות.
את ארוחת הבוקר סיימנו באספרסו קצר ובהפוך מחוזק מתוצרת rombouts הבלגית, שהיו לא פחות ממצוינים (שוב, תודה לשירה). אבל זמן להתענג על הקפה לא בזבזנו, כי האמת היא שמה שבאמת סיקרן אותנו מן הסתם, הייתה איכות הקינוחים. פצחנו את המלאכה רווית הסקרנות בשלושה מיני טארטים (24 שקל) שהונחו סביב לכדור גלידת וניל ויצרו משלוש מחרמן ביותר: טארט תפוחים שהורכב מקלתית בצק שקדים, תפוחי גרני סמית מגורדים, קינמון, אגוזי מלך, צימוקים ושטרויזל; לצידו טארט שוקולד - קלתית שוקולד ומלית המיוצרת בעיקר משוקולד של חברה שהלוואי והייתה חברה שלי - 'ולרונה' - והחבר השלישי בחבורה, טארט פקאן אמריקני קלאסי וטעים להחריד. שלושת החברים נעלמו מן הצלחת כלא היו, בלי להותיר ולו פרור לזיכרון.
יש משהו בדודי הזה, בפשטות שגובלת בנאיביות, שמשתלבת עם הקפדה על כל פרט ופרט במנה. צניעות תוך כדי חוסר מוכנות להתפשרות על איכות. הבנתי ששיחה נאותה אני לא אצליח לנהל עם הדינמו הפסיכוטי הזה בחלל המסעדה, אז העזתי ונכנסתי לממלכה המטבחית העצומה שלו. מטבח ענק, נקי להפליא גדוש במכונות ומקררים ואדם אחד שמספר לי שהתרפיה הכי גדולה שיש לו בעולם הזה, היא לישת בצק: "כשאני לש בצק, אני מוציא את כל הזעם שלי, את כל התסכולים שלי, את כל המועקות שלי ואת כל האהבות שלי". כזה הוא דודי: רומנטיקן אמיתי. רווק נצחי בן 37, אוטודידקט וגאה בזה, שקרא לעסק הראשון שלו 'עוגתה'. - "מה זה עוגתה"? - "העוגה שלה, כמובן" הוא עונה לי בתמימות. "אבל של מי", אני מקשה... "מה זאת אומרת של מי? שלה! של האישה שעובדת כל כך קשה במטבח, שבזכותה אנחנו פה".
"אתה מתכוון לאמא"? "ברור!" הוא עונה לי ורץ אל מתחם ההתפחה לראות שכיכרות הלחם העובריים מתפתחים כראוי.
חזרתי לשולחן לחברי הטוב ולקינוח טוב נוסף: קערית שוקולד ממולאת במוס פיסטוק ושוקולד לבן, המוגשת לצד שלולית שוקולד (35 שקל). מה אני אגיד לכם? מוס עדין שמתערסל לו בקערה שוקולדית דמוית חצי ביצה הטובלת בשלולית שוקולד איכותי ומקושטת בפסי ריבת חלב, זה בדיוק מה שהיינו צריכים כדי לקבוע סופית שזה שמישהי לא תפסה עדיין את דודי ברשתה, קשור כנראה לאקט של כוח עליון. האמת, אולי זו המהירות הלא שפויה שבה האדם זז, מדבר ומתנהל באופן כללי.
אני יודע שכאן אמור היה להגיע הביקור שלנו לסיומו, אבל לא רצינו ללכת משם, אז החלטנו ללכת על עוגת גבינה עם רוטב פירות יער (28 שקל) אחרונה וזהו. באמצע הביס החלומי השלישי כבו לנו בלוטות הטעם, כאילו אמרו, יאללה, חבר'ה, הגיע זמנכם לחזור הביתה. תעזבו אותנו כבר בשקט, תנו לעכל את כל מה שעבר עלינו היום, עוד לא אחת בצהריים... נפרדנו מדודי בדמעות, לא לפני שביקשנו ממנו כמה מילות סיכום. הוא חשב שניה, הביט בנו בחיוך המקסים שלו ואמר: "בעוגתה אני אחזיר אתכם לטעמים של המטבח של אמא, של סבתא. בקיצור - בעוגתה חוזרים הביתה"!
האמת, צודק הבן אדם. לא צריך יותר משנייה בשביל להרגיש בעוגתה כמו בבית.
יצאנו לדרכנו הארוכה חזרה מן העמק הלוהט והחלטנו לחזור על המשחק המטופש ששיחקנו בדרך הלוך. הפעם נוספו לנו כמה מילים מרעננות חדשות: שירה (במלרע, נו), דודי ועוגתה...