אם קפה 'אמיליה' היה מתחיל ונגמר כקפה אמיליה, ואם הוא היה ממוקם מתחת לבית שלי, הייתי יכולה לאמץ אותו ואף להכתירו כקפה הבית שלי. הייתי יושבת לי לעת ערב עם הפנים בדיוק מול הפינה שמשקיפה לפינת הרחובות דיזנגוף - בר כוכבא, מסתכלת על נשימותיו הבלתי פוסקות של רחוב דיזנגוף, מאזינה לסאונד הנעים של המוזיקה, שיוצרת פער בין התנועה ברחוב לחלל שבפנים, שותה לי קפה טוב (מאורו המצוין. אספרסו - 8 שקל) או שליש סטלה צוננת מהברז (18 שקל) ומתישהו הייתי בוודאי מנשנשת עוגת גזר או בננה טעימה (20 שקל לשתי פרוסות נדיבות). הייתי אפילו נהנית מכל רגע. זה היה מספיק טוב כדי להיות הקפה הקבוע שלי.
כעבור זמן מה של שהייה במקום, אם היה תוקף אותי רעב קל שבקלים, בטח הייתי נוגסת בברוסקטת העגבניות הקראנצ'ית, הטעימה והפשוטה (19 שקל), שמוגשת בסגנון 'מול הטלוויזיה' ומשלבת טעמים שמאז ומתמיד ניצחו (לחם קלוי, עגבניות, שמן זית ובזיליקום). ישובה לי רגל על רגל, אולי הייתי חולצת נעליים כמקובל בקרב הסובבים אותי ומרגישה כמו בבית בדיוק כפי שנראה הצוות הצעיר, החביב והמעט מעופף, שמסתובב הלוך ושוב עטוי שלווה, נינוחות והצטחקות מתמדת ובלתי מוסברת. לא היה אכפת לי שכבר מזמן חלף היום שבו צביעת הקירות הייתה רק בגדר המלצה, אפילו לא הייתי ממש שמה לבי למראה השירותים שאינם בשיאם (וצמודים מאוד למטבח), ובאמת שלא הייתי מקדישה חשיבות רבה לדמות שמאיישת את המטבח.
אבל באמיליה לא מדובר בבית שמתחיל ונגמר בקפה. יש להם שאיפות קולינריות שאני לא בטוחה שהם מצליחים לממש (למרות האילן הגבוה, אייל לביא, בו נתלה התפריט). קבבוני הטלה (18 שקל), שרק מתוקף שמם מתבקש שיהיו חמדמדים ורכים, הגיעו על מצע חסה חסרת ברק והיו דחוסים כקניידלעך. טעמם אומנם טוב, אבל לא די בכך. לצידם, המנה הכה מומלצת - פנה חיטה מלאה בשמן זית, לבנה, קארי ופטריות (45 שקל) - בהחלט נשמעת מגניבה, מרעננת וקלילה, אך מסתכמת כניסיון נוסח הסטודנט הרווק, זה שמתקין ארוחות ערב ממצרכים שנקרו בדרכו ולא ברור איך הגיעו לשם. זאת על אף שתלולית הלבּנה היא באמת רעיון יצירתי וטעים כשלעצמו. ולבסוף - כבדי העוף (46 שקל) היו טעימים, אך לא נימוחים כמצופה. מישהו ניסה לצרף להם רוטב של בצל מקורמל ויין, אבל הם מצידם נחו להם על מצע של פירה שלא הצליח ליהנות מקיומו של הרוטב, בשל היותו של זה דביק ומתוק מדי.
בבית קפה, עם מחירים של בית קפה, עם סטנדרטים של הקפה השכונתי מתחת לבית, אפשר ורצוי להסתפק בכריכים שלא קל לטעות בהם, בסלטים רעננים, בארוחות בוקר קלילות. אלה יספיקו כדי לנצח, כי לאמיליה יש את האווירה המסתולבטת והחופשייה, הקפה הטוב, הלוקיישן המוצלח והחיוך. שמישהו שם רק ירים את הכפפה ויעביר את המקום מתיחת פנים קלה, ואז אוכל לסמן לי טריטוריה.