על מרפסת עץ - שאם הייתה נבנית 20 מטר לכיוון מערב, הייתה ממוקמת על הטיילת בתל אביב, אבל מאחר ולא, נותרה משקיפה על הים דרך התנועה הסואנת של רחוב הירקון - ישבנו לבדוק מה יש למסעדת 'מיגל' להציע להמוני התיירים ועוברי האורח שנמסים לאיטם בחום התל אביבי הזה.
מיגל משיקה בימים אלה תפריט חדש עם מחירים שצנחו למטה ויפלגו את התפריט למנות במחיר 25 שקל (בעיקר סלטים ופסטות), 29 שקל (נקניקיות איריות בתבשיל כרוב, פילה מושט בלימון וצלפים, חצי עוף צלוי בגריל ועוד) וכן מנות ב-35 שקל דוגמת פילה סלמון, מיקס פירות ים בסגנון ים תיכוני, פארידה ברוטב סלסה ועוד ועוד. מלבד כל אלה, יוגשו במקום גם ארוחות בוקר עד השעה שתיים עשרה בצהריים ומדי פעם בפעם, יוצעו ספיישלים מעט יותר יקרים, אך גם הם לא יעברו את סף 60 השקלים. חכם סיני טיפש אמר פעם כי הקו המפריד בין מסעדה עם מנות זולות למסעדה גרועה, הוא דק. האמת היא שהוא לא רק דק, אלא גם חלקלק. נוכחנו לדעת שלא רק שבמיגל מצליחים ללכת על הקו הזה מבלי ליפול באף אחת מהמנות, אלא מצליחים לעשות זאת בראש מורם ובגאווה. היות והגענו למסעדה בקו תפר תפריטי, החליטו פשוט לתת לנו לטעום מבחר מרשים של מנות, אותן תפגשו שם ממש בקרוב, בתמחור חדש, כאמור.
פצחנו את הסעודה בחשש קל עם קרפצ'יו פילה בקר עליו פרוסות פרמזן נדיבות ביותר. הקרפצ'יו היה מהזן המעט עבה מהרגיל (לא נרשמה כל פגיעה ברכות המתבקשת) ואיתו הוגש עם לחם הבית. זה נאפה במקום ומגיע בליווי שמן זית עם גרעיני עגבניה וזיתים (מעולים) המוכנים במקום. החשש החל מתפוגג עם הקרפצ'יו והמשיך להעלם עם הגיע סלט הקפרזה הקלאסי. זו מנה שבאמת קשה להרוס, אבל כבר קרו מקרים. דגמנו גם צלוחיות אישיות שמולאו בקוסקוס ביתי, סלט סלק, סלט חצילים וחומוס. ללא יוצא מן הכלל, מנות פשוטות, טעימות שהוכנו בצורתן הקלאסית ללא הפתעות. את ההפתעה קיבלנו בדמות פרוסות קלמרי (שבניגוד לטבעות הרווחות, נחתכו לאורך גוף הקלמרי) שהוגשו על מצע של מסבחה. פיוז'ן הרפתקני, מעניין ובעיקר טעים. בשלב הזה התחלף החשש בביטחון רבתי והרגשנו חופשיים לספח לגופינו גם מנה פשוטה אך טעימה של שרימפסים ברוטב שום, צ'ילי ולימון. עשינו עצירת ביניים והבטנו בשולחן - קרפצ'יו וקפרזה שבאו מאיטליה, על אותו השולחן עם מסבחה ערבית וקוסקוס אפריקני. וואללה, מסעות תמיד התישו אותי. למרות שכל אחת מהמנות שצוינו לעיל הייתה טובה לכשעצמה, נדמה כאילו הורכב כאן מעין אוסף להיטי מדינות. לא שזה רע, אבל קצת פוקוס בטוח לא היה מזיק.
לקחנו נשימה עמוקה, והמשכנו במסע לכיוון העיקריות. היינו זוג, אבל דגמנו שלוש מנות שדיברו באותה השפה בה דיברו קודמותיהן: פשטות בפנים, טעם במרכז ויומרה בחוץ. סטייק פילה בקר שנח לו על מצע פירה חמאתי משהו, שלושה נתחי פרגית על העצם - עצמות שבשרן הופשל מהן ונותר מחובר בקצה העצם, לאחיזה ולקישוט ודניס שלם אפוי בתנור, שבקרבו הוטמנו פילטים של לימון ופרוסות שום. שלושתן התקבלו בחיוכים גדולים וביכולות מועטות, שכן המנות הראשונות היו גדולות למדי ומשביעות בהחלט, גם רצון. לצד העיקריות הוגשו סירות תפוחי אדמה אפויות, צ'יפס וסלט חסה מסולסלת בויניגרט חרדל. אחרי הסטייק, הדג והפרגיות התקשינו מעט בנשימה, אך מהי ארוחה ללא קפה ועוגה? דילגנו בזריזות מעל עוגת הגבינה והמלבי (מישהו אמר אייטיז?) והזמנו עוגת שוקולד אימתנית שישבה עם מלוא כמות מוצקי הקקאו שלה כאבן שאין לה הופכין על הצלחת (ומאוחר יותר בקיבותינו) לצד קצפת זרויית אגוזי מלך. ת'כלס, עוגה כבדה מאוד אבל גם טעימה מאוד. מנה אחת או שתיים פחות בעיקריות והיינו מסוגלים אפילו לסיים את הפרוסה... אספרסו והפוך חזקים מאין כמוהם מתוצרת Bosi האיטלקית והמצוינת היו נחוצים על-מנת שנפנה את כיסאותינו לבאים אחרינו.
מבט קצר לחלל המסעדה המעוצב (בדומה למנות) בסולידיות ובפשטות, גילה בר מרשים וברז גולדסטאר ידידותי ומוכר. קבענו לעוד חודש לבירה וראשונות, בתקווה שרמת האוכל תישאר במקומה ושמעלות החום תרדנה.