מאז אמצע האלף הראשון לספירה נהגו צליינים לעלות לעיר הקדושה להם - נצרת. ב-1964 עם הקמת מסעדת דיאנה על-ידי אבו-אלדוח'ול, נפתח עידן חדש בעיר. המקום עד מהרה הפך למוסד הקבב המוביל באזור כולו, עד היום. 44 שנים אחרי, בנו של המייסד, דוח'ול, מסמן עוד אבן דרך ופותח סניף חדש למסעדה. הצליינים בתגובה כבר הביעו עניין להתארח בסניף בשכונת אל-מוטראן, ואני ובת זוגי עשינו כמוהם. העליות המפותלות והתלולות שבימי קדם התישו את עולי הרגל, הצליחו בשנות האלפיים להתיש אף את הרכב שלי, אך לבסוף הגענו ועמדנו לגלות שזה היה שווה את המאמץ (ואת הדלק).
יש מקומות מעטים בתל אביב שכאשר אתה נכנס בהם, משכיחים ממך את העובדה שאתה נמצא בתל אביב ונוטעים בך את התחושה שאתה בחו"ל. במקרה הזה שכחתי את העובדה שאני בנצרת, וניטעה בי התחושה שאני בתל אביב. בחלל המסעדה שולחנות עץ גדולים, בר מסוגנן ועיצוב המשדר מודרניות, עם רמזים דקים לסגנונות אוריינטליים. הצוות הדרוך הושיב אותנו בזריזות בשולחן, הגיש תפריטים, ושאל אם נרצה סלטים לכל סועד כדי לפתוח כראוי את הארוחה (30 שקל לסועד). ענינו בחיוב, ולפני שהספקנו לסקור את מלוא התפריט, הונחתו עלינו הסלטים. הצלחות לא הותירו מקום רב על השולחן או מקום רב לאדישות. המגוון כלל ארבע וריאציות של חצילים, ארבעה סלטים ירוקים, שלושה סוגי פיתות ועוד. הסלטים היו טריים ובפרשנות לא שגרתית שנפוצה בהרבה מסעדות מזרחיות. שימו לב להשאיר מקום לשאר המנות, כי לנו לא היה קל. טוב עשו שנתנו לנו את הזמן עד שניגשו לקחת הזמנה למנות העיקריות.
ההמתנה, בסופו של דבר, השתלמה. קבב טלה על מקלות קינמון (75 שקל) נתן את הכבוד למסורת הקבב המכובדת של דיאנה. עסיסי במידה, מתובל נהדר ובכמות הנכונה בצלחת, שהגישה את המנה בפשטות המאפשרת להתרכז באוכל. לצד הקבב שלי הוגשו תפוחי אדמה קטנים ופשוטים, עשויים במידה מדוייקת. דוח'ול כנראה חושב שאחרי מגוון הסלטים ולצד הבשר המשובח, תוספת פחמימות מחוכמת רק תפריע לחוויה. צודק. מי שליוותה אותי במסע לנצרת התמודדה עם אנטרקוט עגל (115 שקל), שהיה שמן למדי וטרי במיוחד. הבשר הצטיין בטריותו ובדיוק הטיפול בו. מי שלא מאמין, מוזמן פשוט להציץ דרך האקווריום השקוף אל תוך המטבח, שם מרחפים להם גושי בשר באויר, ושם הטבחים המיומנים מורידים נתחים, קוצצים וצולים אותם לנגד עיניהם המשתאות ופיותיהם מזילי הריר של הסועדים.
זה המקום להדגיש שהקבב של דיאנה הוא האחראי לעלייה לרגל של סועדים כה רבים. החוויה שהוא מציע מיוחדת לא רק בשל טעמו, אלא גם בשל אופן הכנתו הווירטואוזי - ערימה גדולה של בשר טרי, שנקצץ דק בסכין מקושתת עצומה, מעורבב עם בצל, צנוברים וכל טוב, נקצץ שוב, מעורבב, מגובש לקציצות ורק אז לצלייה.
בין אנשי הצוות העמלים במטבח השקוף זיהיתי גם את דוח'ול עצמו, בעלי המסעדה, והוא במדי שף, קוצץ קבב בסכין שהקנתה למקום את שמו ואת סמלו. הוא הודה בפניי שהוא עובד במטבח, שם הוא טורח כאחד הטבחים על המנות שמוגשות במסעדה שלו. אבל דוח'ול לא מפעיל את העסק לבדו. מנהל הבר, קורן, דאג בלבביותו שנשתה את היין המתאים ביותר לארוחתנו והמתאים ביותר לחיכנו. מתוך רשימה ארוכה של יינות, הוא המליץ, ובצדק, על קברנה מרלו 2006 של יקב אלכסנדר (65 שקל לבקבוק קטן) - טעמו המגובש והבוגר בהחלט היה ראוי ללוות את הבשרים הריחניים של דוח'ול.
שבעים להתפקע, הזדחלנו לנו במורדות נצרת בכיוון הבית, בעוד אני חושב לעצמי שמעבר לצליינות, יש היום סיבה טובה נוספת לעלות לרגל לנצרת, בתקווה שתצליחו להגיע לסניף החדש החבוי בתוכה, מקדש הקבב הקדוש.