הרצליה פיתוח מעולם לא נראתה בשבילי אופציה לבילוי. איכשהו תמיד הרגשתי שאני עשויה לחוש רגשי נחיתות מול גדודי הצפונים/יות בשיזוף המושלם שלהם, עם עדרי הג'יפים המלוקקים ותחושת העליונות הקיומית שנודפת מהם. כך שלקראת הביקור ב'לבן' לבשתי לבן (ליתר דיוק, את שמלת האחות הקינקית שלי), נכנסתי לדייהטסו שרייד הלבנה והחבוטה שלי (כן, מוכרת), ארזתי את ז'רדיני והחלטתי שהגיע הזמן לנתץ סטיגמות.
הכניסה ללבן משונה משהו. בינות מוסך לאולם תצוגה של אמבטיות, נכנסים בשביל עץ מחופה פלסטיק בתחושה שמזכירה קצת גן אירועים. אבל עם היפתח הדלת עוברת התחושה הזאת. החלל גבוה, במרכזו בר מלבני, מצידו האחד כורסאות הסבה בישיבת לאונג', ממול שולחנות וכסאות מהוגנים, ערוכים לארוחה עם סכו"ם וכוסות יין ואילו למעלה משני הצדדים, קומת גלריה ובה מרבצי ספות המשקיפים על המתרחש בחלל המרכזי. נאמנים למשימתנו - סיקור הבר - התיישבנו על הבר, רעבים. תפריט הבר מצומצם למדי ונראה במפתיע זול להפליא. ממנו ביקשנו קלמרי מטוגן עם איולי צ'ילי פיקנטי (25 שקל), שרימפס בציפוי פנקו לצד רוטב צ'ימיצ'ורי, לימון ועשבי תיבול (25 שקל) ואספרגוס עטוף בסינטה עם גבינת גאודה צלוי בגריל ברוטב יין אדום (29 שקל).
או אז התפנינו לסקור את תפריט האלכוהול. לצד תפריט יינות מרשים ותפריט אלכוהול יסודי בהחלט, מקבלים חוברת קטנה ומהודרת בה מוצגים קוקטיילי הבית מלווים בצילומים מפתים. דחקתי בז'רדיני למחול על כבודו הגברי האבוד ולפתוח באחד מהם והוא לא התבלבל והזמין קוקטייל כוסיות אולטימטיבי, כזה על בסיס שמנת - אמרולה קרים שמו - המכיל אמרולה, אמרטו וקקאו בהיר עם שמנת (42 שקל), שהיה מתוק ועדין. מדי. הבטחתי לא לספר לחברים שלו. אני הזמנתי מוחיטו אגסים (42 שקל), שהיה אף הוא לא מספיק אלכוהולי לטעמי, אם כי טעים
ביותר.
בהתחשב במחירי הקוקטיילים ובתכולת האלכוהול שלהם, יידרשו לא מעט כאלו כדי להשתכר או לפחות להתבשם. למי שאין לו סבלנות, התפריט מציע גם בקבוקים למכירה במחירים שערורייתיים הנעים בין 342 (!) שקל לאבסולוט, ל-660 שקל לשיבאס 12 שנה. הקהל מסביב בהחלט נראה כאילו הוא יכול להרשות את זה לעצמו, אנחנו - קצת פחות. מבט למעלה המחיש לנו כי זירת ההתרחשות העיקרית היא בקומת הגלריה. אומנם הגענו בערב חמישי, אך כנראה עומס החגים עשה את שלו והמקום לא היה מלא במיוחד. שכנינו לבר נראו כאלו שגם אם תכרתו להם אצבע יסרבו לשבת על מרבץ כריות שכזה, אולם אנחנו הרגשנו ששם מקומנו.
למעלה התבקשנו לחלוץ נעליים והתפרקדנו בתא פרטי, מרופד מזרונים וכריות, כשמחיצה בינינו לבין שכננו ואנו צופים בנחת אל עבר הגדה השניה ויכולים להציץ גם על הקרחות של שוכני הבר. מיקום אולטימטיבי. ממש מול הבר ניצבת עמדת ה-Dj שאיכלסה הפעם דיג'ייאית (she-j?) שבסוף הערב כבר ביקשתי כרטיס ביקור שלה (מירה הרשקו, אם זה מעניין אתכם) כי היא כיבדה אותנו ביופי של פלייליסט. מעליה ובהמון מסכים קטנים השקועים בקירות, מרצדים אימג'ים שכיף לבהות בהם אם אתם בערב משעמם, אם כי לא הייתי מכתירה אותם בשם וידאו ארט, כמו שטוענים באתר הבית של לבן. סתם אימג'ים לא מזיקים. לכבוד העלייה בדרגה כיבדו אותנו בשני קוקטיילי הבית - לבן קוקונט - על בסיס רום וחלב קוקוס. אך ז'רדיני חטף כזה brain-freeze מצמית, שנטש את שלו בבוז והשאיר לי להתענג עליהם לבדי, גם הם לא הצטיינו בנוכחות אלכוהולית רצינית.
מיד אחריהם טיפסו אלינו הראשונות והבנו שנזדקק לתגבורת. מדובר במנות בר קטנות. אולי לכוסיות צפוניות שקיבתן זערורית הן תספקנה, אבל לנערת כפר עם תיאבון בריא כשלי, יש צורך במשהו רציני יותר. הקלמרי לא היו מוצלחים, מרקמם העיד עליהם ששכחו מאיפה באו, אבל השרימפס - ארבעה מהם משופדים על שיפוד עץ ומצופי פנקו - היו אחלה מנה. גם האספרגוסינטה היה מצוין. אם כי כאן חלה טעות משמחת. מנת הבר הכילה אספרגוס אחד אותו העלמנו בשניות, אבל פתאום הגיע מלצר אוחז צלחת רצינית ובה שני חברים כאלה, שוחים גם הם ברוטב יין אדום מצוין, הציג לנו את המנה שכבר התוודענו אליה בגוף ראשון, ונעלם. הצצנו זה בזו, אופס. ז'רדיני עוד מיהר למחות, "אולי זה אמור להגיע לשולחן אחר? לא נעים". "שטויות", מיהרתי לבטל את דבריו וחתכתי לי חתיכה לפני שיעשה מעשה פזיז. מנה מצוינת שבתפריט הראשונות תשלמו עליה 58 שקל ובצדק.
משם המשכתי אני (שהיה לי תירוץ טוב - הנהגת הביתה) לפקוד את ספרון הקוקטיילים, הפעם עם פיג'יטו אננס (41 שקל), קוקטייל על בסיס פיג'לינג ורום, אותו ביקשתי הפעם שיחזקו לי. עוד אחלה קוקטייל. מה לעשות, זה הצד הנשי הפתאטי שלי - חיבתי לקוקטיילים מביכים. ז'רדיני מאס בכל המיקסים האלו ופשוט המשיך עם רום וקרח (קפטן מורגן בהיר - 30 שקל) ועם קוארבו גולד (42 שקל).
כדי להיות בטוחים שאנחנו שבעים ביקשנו גם קרפצ'יו סינטה (44 שקל), שהגיע מזולף בלסמי מצומצם, שמן זית מצוין, פלחי אגס ומה שאמור היה להיות שבבי פרמזן, אך בפועל היה פרוסות של אמנטל אולי. כך או כך, מנה מעולה שתענוג היה לנקות עם לחם הבית (14 שקל) ולאחריה להשתרע.
הסידור הזה של המרבצים הנפרדים הוא אושר גדול לטעמי, וכמנהג הרומים, אין דרך אהובה עליי מלאכול את הקינוח שלי בחצי שכיבה נינוחה. טארט נורמנדי (34 שקל) שהזמנו ומרקיז שוקולד (36 שקל) שהצטרף בלי שהתבקש, אירחו לנו לחברה. הראשון היה טארט תפוחי עץ וקרם שקדים, עוטה קרמבל ומלווה בגלידת וניל והיה המוצלח מבין השניים. המרקיז היה שוקולדי וכבד מדי לטעמנו, ומבחינתי הלהיט האמיתי בו היה שוט של שוקולד לבן חם אותו שפכתי מדי פעם על טארט התפוחים, אגב גרגורי עונג.
בשלב הזה היינו ממש מפוצצים מאוכל וממש לא שיכורים כמו שחשבנו שנהיה בתחילת הערב, גם השמלה שלי לא עמדה במבחן האכילה אגב שכיבה. כנראה שאי אפשר לאחוז בחבל משני קצותיו, בפעם הבאה נתמקד או באוכל או באלכוהול ובטוח לא נבוא בלבן.