הפעם הראשונה שאכלתי סושי בבר מסתובב הייתה בלונדון, ממש מאחורי כיכר פיקדילי. אני הייתי צעירה בכמה שנים, הסושי היה רענן והפאונד היה קטן. האווירה הייתה נורא תכלס'ית: אסור לשבת יותר מארבעים דקות כי יש צורך לפנות מקום לרעבים הבאים בתור. בארבעים הדקות הללו ישבנו אני, שותפתי לטיול ושאר רעבי העיר, סביב בר קטן עמוס בצלחות צבעוניות ומתוקות, וערמנו ערימה נאה של צלחות ריקות, עד לדקה המותרת האחרונה.
הפעם הבאה בה ישבתי בבר סושי מסתובב הייתה בחיפה, בסושייה שמתפארת בבר מסתובב אך לא מפעילה אותו (תמוה אחרי שמנתקים את המשמעות הפונקציונלית של המסוע ומגלים שלא נותרת כל תועלת ברמת האסתטיות של החלל).
הפעם השלישית הייתה ב'מוּן', כאן בתל אביב. אמצע השבוע, עשר בערב, שתי קומות שכל מושביהן מאכלסים ישבנים של תיירים וישראלים כאחד (מה שהזכיר מעט את הפעם הראשונה שלי, אז בלונדון), והרבה בקבוקי יין חלוצים.
שמחה להתוודע שוב לוויטאליות אמצע השבוע של עירנו ולהתרענן ממשב הרוח שמדיפים המִבטאים השונים סביב, התיישבתי במקום אסטרטגי על הבר של הקומה הראשונה, ממש מאחוריו של הסושימן היחיד בקומה זו. מצוידת ברעב שניתן להשביע בפלטה נאה של סושי ממגוון מינים, ובאישי - השף האישי - הייתי מוכנה כולי שיהממו אותי, ככה, כמו שאני.
המלצרמן (מלצר שהוא ברמן?) שלנו טיפל בנו כהוגן במשך כל שהותנו במקום. מאוחר יותר התברר שהבן אדם עובד במקום כבר ארבע שנים (שזו ללא ספק חתיכת תקופה), מכיר את הקבועים שפוקדים את המקום פעמיים בשבוע, זוכר אותו היטב עוד מהתקופה שהיה חד קומתי, ואוהב סושי בכל מאודו. הוא גם מעדיף לשלם עליו את המחיר שלטענתו גבוה בשלושים אחוזים מהמחיר בסושיות אחרות, ולו בשל העובדה שלטעמו הוא פשוט טוב יותר באותם שלושים אחוזים. חשבון פשוט. כאן, כידוע, אני נכנסת לתמונה.
במון, כבר הודיתי, לא הייתי עד היום. הגעתי כדי לשתות ולנשנש, כמו שרובנו התרגלנו לעשות בשנים האחרונות מאחורי ברים: המשקה כבר לא מצטרף אל האוכל כדי להחליק אותו במורד הגרון. האוכל מצטרף למשקה, טופח לו על השכם. ובשטח הזה - בוטנים כבר אאוט לגמרי. קרפצ'יו, פירות ים, המבורגר וצ'יפס שמנוני כבר כאן מזמן, ואנחנו, כמו בניסוי של פאבלוב, רואים ברז בירה ומתחילים לרייר. חברותיי הדיאטניות לא מתות על התופעה, אבל אני אומרת, אפשר לעשות כל דבר בקלאסה, ומה יותר קלאסה מהפסלונים הקטנים והצבעוניים האלה?
המקום נותן את התחושה שהייתי מצפה לה בעודי נכנסת לבר באמצע השבוע. מטעני היום מתפרקים לחלקיקים קטנים, צפים מעל ליושבים והופכים לעיסה אחת ביחד עם ריח היין, הדיבורים בשפות שונות, מראה הסושי שנוסע בין כולם והמוזיקה החזקה. משהו נורא דינאמי ואינטראקטיבי, אבל ברגוע. המסוע הזה שעובר בין כולם יוצר איזה מן קשר לא רשמי בינינו, משהו מאחד. הבאנו שלום עליכם.
אחרי מנות פתיחה לא מסעירות - סלט אצות ומלפפונים (12 שקל) וסינטה יפנית (29 שקל) - שפשר יפניותה לא ברור והגיעה בלוויית חתיכות של שום ובצל שכנראה לא נועדו לאכילה אך גם לא תרמו ויזואלית - פקדה את עמדתנו צלחת קרמית מעשה עבודת יד מאוד מרשימה, מגוּבּה במגוון סגנונות הסושי המוגש במקום: ספייסי סלמון (26 שקל) - סלמון ולמון גראס פיקנטי עם שבבי בטטה; בלאק ממבה (34 שקל) - כדור אורז עטוף בסלמון ומעליו טרטר של סלמון וטונה; מאקי שרימפס סובן (33 שקל) - סלמון וטונה קצוצים, אבוקדו, ומעל תערובת של ביצי סלמון וביצי דג דאון (33 שקל); מאקי סורין (26 שקל) - סלמון אפוי, פצפוצי סלמון מטוגן, עטוף פירורי טמפורה ברוטב טריאקי - מדהים!; נפוליאון (38 שקל) - שכבות של סלמון אפוי, סלמון סקין, בטטה, פירורי לחם יפני וגבינת גאודה מותכת - מעניין ומפתיע; ואושי סובן (26 שקל) - שכבות של סלמון וטונה, ילו-טייל, אבוקדו ובטטה.
הפלטה הייתה מרהיבה ומפיצת אור בצבעיה הזוהרים. הצורות ההנדסיות הפתיעו, הטעמים היו טובים, הארוחה הייתה משביעה והשירות היה מצוין. היה כיף! בכל זאת, חסרה לי תחושת הטריות והרעננות שאני כל כך אוהבת באוכל היפני. תחושה זו, ואולי קינוח מוצלח יותר מקרם הברולה (30 שקל), שטעמנו ומצאנו אותו מימי באופן תמוה, היו משכנעים אותי להכתיר את כתר שלושים האחוזים שהתבקשתי לפסוק לטובת מון.