מה שמתחיל במוות חייב להסתיים בחיים. ואכן, כבר בתחילתו של "סיפור חג" ברור שסיפורה של משפחת וילאר הוא טראגי אבל מנקודת המבט של הבמאי/תסריטאי ארנו דפלשן מדובר בקומדיה שחורה על החיים.
אנרי נולד למשפחת וילאר מסיבה אחת בלבד, לספק תרומת מח עצם לאח הבכור ג'וזף מאחר וההורים אייבל וז'ונו והאחות אליזבת לא נמצאו מתאימים. כאשר הוא לא עומד בציפיות וג'וזף מת, אנרי גדל ללא אהבה. האם ז'ונו מתנכרת אליו ואילו אחותו הבכורה אליזבת מנצלת את ההזדמנות הראשונה שיש לה כדי להרחיקו מהמשפחה.
חולפות להן שש שנים ולקראת חג המולד, ז'ונו מגלה שגם היא חולה בלוקמיה וזקוקה להשתלת מח העצם. אחרי שבתה ובנה הצעיר נמצאים לא מתאימים, והנכד שדווקא נמצא מתאים מבחינה פיסית נמצא לא מתאים מבחינה פסיכולוגית, המשפחה המתנכרת פונה לאנרי הקפריזי ומזמינה אותו לארוחת חג המולד המשפחתית בתקווה ויסכים להיבדק.
התוצאה היא סרט חג מולד משפחתי שאילולי בחירות תסריטאיות יוצאות דופן, צילום ייחודי, עריכה מפתיעה ומשחק מעולה של כל צוות השחקנים הרחב, היה יכול ליפול לפח מלודרמת חג המולד הקיטשית הבלתי נסבלת שכול כך אופיינית לתקופה זו של השנה.
לא אהבתי את סרטו העלילתי הקודם של דפלשן, "מלכה אחת ומספר מלכים", בזמנו חשבתי שמדובר בפלוץ אינטלקטואלי מביך ומשמים כאשר כוכבו הקבוע של הבמאי האינטלקטואל, מתייה אמלריק, השתלט על המסך בתפקיד ראשי מעיק ובלתי נסבל. נראה שבסרט הזה היוצר הצרפתי הייחודי הצליח לשלב בין אהבתו הגדולה למוזיקה, תיאטרון, קולנוע ופטפטת צרפתית תרבותית ופילוסופית, לכדי סגנון קולנועי קוהרנטי וסיפור אחיד שלמרות שפע עלילות המשנה מצליח בסופו של דבר להתאחד לכדי יצירה קולנועית מונומנטאלית גדולה, מרגשת ומרשימה.
בעוד ש"מלכה אחת ומספר מלכים" נשאר סרט קר ותיאורטי, "סיפור חג" על שפע ההומור השחור והציני שלו, הוא סרט שיש בו המון אור, המון תקווה ואף שמחת חיים. זהו סרט על נושא שכמעט ולא עוסקים בו בימים אלו והיא נתינה וסליחה.
"סיפור חג" שברובו מתרחש בין כתלי הבית המשפחתי המפואר מזכיר את הסרט הישראלי "שבעה". לעומת הסרט המקומי נטול התקווה והשחור משחור, דווקא בסרט הצרפתי האפלולי שמלבד מחלת הלוקמיה ומוות גם מספק לנו מחלות נפשיות, שנאת אחים, אנטישמיות אינטלקטואליות, לסבית קשישה בודדה ואהבה בלתי אפשרית, דווקא מתוך האפלה שמשפחת וילאר מתבוססת בה עולה התקווה.
"סיפור חג" הוא על הרגע שבו קשרי הדם מצליחים להתעלות על ההיסטוריה רווית השנאה והתסכול. שבו בן אובד ואם מתוסכלת מסוגלים להישיר מבט אחד אל השני ולהתעלות מעל חסכים פסיכולוגים, ולהתמודד עם העבר. זה סרט על סוג הנסים שכמעט ואינם מתרחשים בעולם המודרני האפלולי שבו אנחנו מתקיימים שבו אנשים בהחלט מסוגלים לסלוח אחד לשני ולקוות לטוב. ואת אחד הרגעים הנדירים והקסומים שבסוף הסרט מספקים קתרין דנב הותיקה ומתייה אמלריק (שלאחרונה גילם את הרע בג'יימס בונד).
אבל לא רק צמד כוכבי הקולנוע הבינלאומיים מצליחים להרשים. יש לציין את מלוויל פופו, (הזמן שנישאר) המתוק כאח הצעיר שזכה לאהבה שאחיו האמצעי לעולם לא קיבל. קיארה מסטרויאני (בתה של דנב במציאות וחברת ילדות של פופו) מגלמת את אשתו המגלה שחייה כפי שהם כיום לא נקבעו על ידה אלא על-ידי סימון הצייר, בן דודו של בעלה. עוד שחקנית מופלאה היא עמנואל דבו (ליבי החסיר פעימה, על שפתיי) המופלאה כאהובתו היהודיה של אנרי המגיעה איתו לבית המשפחה. בתפקיד האחות הבכורה אליזבת אן קונסיני שקצת הולכת לאיבוד בקאסט לעומת אמיל ברלינג המגלם את פול בנה המעורער שנותן הופעה מרשימה במיוחד. ז'אן-פול רוסיון מגלם את האבא הקשיש שמנסה להתנהל מול אשתו החולנית והילדים המעורערים.
התוצאה מפתיעה. ארנו דפלשן ממשיך להתעסק בחומרים החביבים עליו ובהחלט אפשר לבחון את "סיפור חג" כיצירה קולנועית שהיא יותר תזה תרבותית ופילוסופית אבל לשמחתי וגם לשמחת הצופים (לפחות אלו שהיו בהקרנה בה נכחתי) הוא גם לא שוכח שקולנוע טוב הוא קולנוע מרגש וכך בעולם שערוך בצורה קופצנית, בעל זוויות צילום מפתיעות ושלל ציטוטים שייקספיריים הוא גם מצליח להצחיק, להפתיע ולרגש וכנראה ליצור את אחת הדרמות המשפחתיות הטובות ביותר של השנה החולפת. בהחלט לא דרמת חג מולד שגרתית.