לשמחתי, יצירתו החדשה של הבימאי המחונן כריסטוף באראטייה, "פריז 36", בניגוד לחלק גדול מהסרטים שמגיעים אלינו בתקופה האחרונה מצרפת, אינה עוסקת לא באינטלקטואלים משועממים ולא במהגרים קשיי יום. כמו ביצירתו המוקדמת "כשהנערים שרים" באראטייה מציג בפנינו דרמה תקופתית העוסקת במערכות יחסים המנסות להתקבע בעולם משתנה ומראה לנו שוב כי האומנות יכולה לשנות את חיי האנשים ולהביא להם סיפוק ושמחה (וגם כאב). מי שאהב את "כשהנערים שרים" ישמח לגלות שלא מעט מאנשי הקאסט של הסרט החינני ההוא חוזרים ומשתפים עם באראטייה פעולה גם בסרטו הנוכחי.
הסרט (ששמו המקורי הוא פובורג 36) מתרחש בצפון פריז באמצע שנות השלושים. השמאל בשלטון ואיגודי העובדים מרימים את נס המרד כדי לשפר את זכויותיו של העובד הכורע תחת הנטל במפעלים. הלאומנות מתחילה לתפוס תאוצה ובדיחות על יהודים הן מטבע עובר לסוחר.
בין הסמטאות הצרות והפתלתלות מנסה להתקיים ה"שאנסוניה" מועדון לילה קטן שהוא בעצם מרכזו של הסרט ונקודת המוצא שלו וכל עלילות המשנה הרבות יהיו קשורות אליו בדרך זו או אחרת.
כשהמקום נסגר נותר מנהלו פיגואל (ז'ראר ז'וניו המצוין כוכב "כשהנערים שרים") חסר כל ומאבד גם את בנו לטובת אשתו שעוזבת אותו. בעזרת פועל במה סוציאליסטי ובדרן חקיין בגרוש מנסה פיגואל להחזיר עטרה ליושנה ולפתוח מחדש את ה"שאנסוניה" כשברקע מסתובב גם גנגסטר מאיים שקיבל את המועדון ככיסוי לחוב (ונדמה לעיתים כטוני סופראנו הצרפתי) וגם בחורה נאה שקולה כשל זמיר שמגויסת לטובת פתיחתו החדשה של המקום.
אז נכון שהסרט עוסק בנושאים שכבר נטחנו עד דק גם בקולנוע הצרפתי ובמיוחד האמריקני (סצינות של אודישנים כאלו ואחרים מככבות בסרטים אמריקנים משנות העשרים בערך והמוטו של "בואו נרים הופעה" היה חביב במיוחד על מיקי רוני) ונכון שבתחילת הסרט עושה רושם שמרוב עלילות משנה לא רואים את התמונה הכללית ולעיתים הסרט נדמה כמחזמר שרב השירים בו קוצצו - אבל לאט לאט (ובמיוחד כשמתרגלים לקופצניות ולצבעוניות) הסרט צובר נפח ותאוצה ולקראת חלקו השני הצופה כבר מוצא עצמו מרותק ומחזיק אצבעות לאנשי מועדון הלילה במאבקם להריץ את המקום מחדש.
טוב עושה באראטייה שלקראת סופו של הסרט הוא יוצא קצת מהקולנוע המסורתי ויורה, נטול רסן, לכל הכיוונים (בסצנות ההופעה בחוף הים למשל). שינויים מפתיעים בקצב רק מצילים את הסרט מגלישה למונוטוניות ולבנאליות מיותרת.
השחקנית נורה ארנדזר משכנעת מאד בתור הזמרת המתחילה והענוגה שכובשת בקולה את פריז אבל בשבילי ההפתעה הנעימה באמת הייתה לראות את פייר רישאר ("הבלונדיני עם הנעל השחורה" אם מישהו עוד זוכר) בתפקיד מאופק ובוגר יחסית של מלחין תמהוני.
הצילום (במיוחד של גגות העיר) מעביר לצופה תחושה של עיר כמעט חלומית שהכול יכול לקרות בה ובכלל הנימה הכללית של הסרט היא אופטימית וגם זה דבר חשוב בימים טרופים אלה. צרפו לכך את הפסקול השרמנטי וקיבלתם שילוב מנצח (השיר על הילד ז'וז'ו המנגן באקורדיון לא עוזב אותי מאז שראיתי את הסרט).
סרט צבעוני וסוחף, חגיגה צרפתית אמיתית, משמח ומלבב.