בימים שבהם המילה ארה"ב הפכה להיות גסה ואולי אפילו קצת מפחידה, כדאי לבחון קצת את כל מה שהבאנו איתנו במשך השנים מאמריקה. הרבה דברים טובים למדנו, אבל על רובם אנחנו עוד לומדים לשלם את המחיר. בגזרת האוכל לעומת זאת, באופן לא רציונלי בעליל, התעלינו על יוצרנו.
אמנם מסעדות פאסט-פוד רבות עשו עליה ועושות כאן קופה, ונכון שקוקה קולה אפילה קיבלו צומת (פקוקה) על שמם, אבל ההארד קור של האוכל האמריקני לא ממש תפס אצלנו. אני מדבר על דונאטס למשל (יש לנו את הסופגניה שלנו ושאף אחד לא ילמד אותנו איך מטגנים בצק), או על דיינרים (חבל, דווקא תופעה מבורכת בעיני) וכמובן על refill (שבישראל זו פשוט הכרזה על פשיטת רגל).
בשנים האחרונות נפתחו מספר מסעדות שמתמחות בבשר בסגנון אמריקני, כשלרוב הדגש הוא על החיתוכים הגדולים והמיוחדים. אחת הטוענות לכתר בין מסעדות אלו היא 'דוריס קצבים'. מאז שפתחה לראשונה את דלתותיה לכ-30 סועדים בראש פינה, גדלו בה מאוד מספר הכסאות ובנוסף נפתח גם סניף בתל אביב, בו ביקרנו. כבר בכניסה פוגשים את מגוון הבשרים המגיעים כולם מהמפעל של דוריס בצמח. החלל גדול וגבוה, מרובה שולחנות, עם בר מרשים הצופה על הגריל. התאורה עמומה משהו והריח שעומד באוויר משדר שמשהו רציני, עם הרבה בשר, עומד לקרות פה.
כיאה לגודל השולחן, קיבלנו מייד כשהתישבנו צלחת עם שבעה מזטים, ביניהם חציל קלוי ממולא, סלט סלק, מלפפונים כבושים מתוקים, איולי הבית ועוד כמה סוגים שמשתנים תדירות. יחד איתם הגיע לחם שהזכיר קצת סופגניה שיצאה מפרופורציות. צלחת כזו (49 שקל) הרגיעה קצת את מיצי הקיבה המשתוללים. בשביל שלא יהיה לה יבש, לקיבה, הזמנו 1/3 טובורג (18 שקל) וכוס יין אדום מצוין של עירון (35 שקל).
תוך ויתור מודע על הטקסיות סימנתי בתפריט את מנת הצלע אנטריקוט עגל (139 שקל). עד שהגיע חצי הקילו שיעשה אותי מאושר, ניסינו כמה מהמנות המיוחדות של דוריס שרצות היום כחלק מתפריט העסקית ומיועדות להוות את הבשר, תרתי משמע, של סניפי ה-take away שייפתחו בקרוב.
מדובר במנות-עמים בשריות מוכרות, חלקן אפילו מנות רחוב, עשויות מהבשר האיכותי שמגישים בדוריס. ניסינו את הסופלקי - נתחי אנטריקוט וסינטה המוגשים במערום על לאפה שסופגת את המיצים. מעל הבשר פוזרו פיסטוקים וטחינה והורגש שם גם טעם עדין של ערק (59 שקל בעסקית). מנה דומה בקונספט (ובמחיר) היא היוונית - המוגשת על אותה לאפה עם בשר בקר וטלה טחון עם יוגורט מעל. שתיהן מנות שמזכירות מאוד את המקור, אך הבשר האיכותי לוקח אותן למקום אחר לגמרי.
אחרי שראינו בכמה וריאציות שונות אפשר להכין בשר, היינו מוכנים לדבר האמיתי. על פלטה לוהטת הגיע האנטריקוט, ריחני, שחום ובהעדר מילה מתאימה בעברית - סיזלינג. בלי פלאברות מסביב, רק בשר. עוד לפני שהספקתי להכניס את הביס הראשון לפה, כבר בזמן שחטאתי עם סכו"ם וחתכתי חתיכה נאה, הרגשתי שזה נתח האנטריקוט הכי רך שנגעתי בו מימיי. כל כך רך שנדרשו מעט מדי לעיסות ולצערי הוא נגמר מהר מדי.
אבל כמו כל הדברים הטובים שנגמרים מהר, חייבים להישאר עם טעם מתוק בפה. פינינו קצת מקום בבטן עם אספרסו קצר והסתכלנו על שני הקינוחים שהגיעו - קרם ברולה בצלחת כמעט משפחתית (30 שקל) וקינוח בשם קרמבו (43 שקל). הברולה נטעם קלות ופינה את מקומו לטובת הכוכב האמיתי - הקרמבו, שהורכב מביסקוויט, עליו מוס שוקולד, קרם וניל ומעל שוקולד חצי נוזלי. חיסלנו.
שמחנו לגלות שלא רק הבשר האיכותי של דוריס הראש פינאית הגיע לסניף התל אביבי אלה גם המקצועיות. אין ספק שהאווירה בשני המקומות שונה, אבל כשבא בשר טוב, עשוי טוב ומוגש כחלק מערב חוויתי, דוריס קצבים מספקת את הכל גם כאן.