מעטות הפעמים בהן ביקור במסעדה מעורר זכרונות מתוקים מימים עברו. כל רכיב בחוויה מתקשר לאירוע מהעבר, והשילוב של כולם יחד יוצר חוויה חדשה לא פחות מסעירה מזו שנזכרנו בה בערגה. כך קרה בלילה קר באחד מימי השבוע, השיגרה הרגילה שוחקת וסוחטת, טרדות היום עדיין מהדהדות וכל שנשאר לבקש מערב שכזה הוא לרומם ולו במעט את מצב הרוח.
ניתקתי את פרל'ה (שגם מצב רוחה לא היה בשיאו באותו היום) מצלעות הרדיאטור ונסענו לשכונת רחביה. יצאנו מהאוטו המחומם ופסענו צעדים ספורים בקור הירושלמי לעבר שער הברזל הקטן של 'ולקה'.
כאשר נכנסנו פנימה, גל של חמימות מלטפת חלף על פנינו. המנורות הקטנות הציפו באור כתמתם את שולחנות העץ והכיסאות הכבדים, פרטי אספנות בעלי מסגרות מתקלפות כיסו את הקירות ומעל כולם השקיפה תמונתה של סבתא חביבה. התחושה הכללית הזכירה חו"ל, הנטייה הייתה למערב אירופה או לחופיה המזרחיים של ארצות הברית. היה משהו כובש בפרטים הקטנים, נזכרתי בירידה במדרגות עץ החורקות בבקרי יום א' ובריח תערובת הפנקייק במפגש עם מחבת לוהטת.
פרל'ה נגעה בי קלות והאיצה בי לבחון את התפריטים שנכרכו במסגרת עץ כמו היו תמונות מתוך ספר המתכונים של הסבתא ולקה. דפדוף בין הדפים חשף את המקורות האמריקנים לצד מאכלים ארופאים וישראלים. המבחר העשיר שבתפריט הקשה מעט על הרכבת הארוחה, אך עזרתה של רחלי, מנהלת המקום, הקלה עלינו לבצע את ההחלטות החשובות.
פתחנו עם שייק תות ומנגו על בסיס יוגורט (26 שקל) שהיה קטיפתי ונעים. לצערי לא הצלחתי לשכנע את פרל'ה לטעום ממבחר משקאות ה'פלואוטיז' שהם שילוב של משקה חומצי מאוד (מיץ תפוזים, קולה או בירה שחורה) עם גלידת וניל. התגובה הכימית יוצרת קצף שגודש את הכוס ומבעבע ללא הפסקה. מחזה מרהיב! נזכרתי בנהגי משאיות סמוקי עורף מרעישים עם הקש בתחתית של כוס פלואוטי אדומה בדיינר שכוח-אל במדבר נבאדה...
פרל'ה שוב החזירה אותי למציאות עם המנות הראשונות, שנקראות על שם הלקוחות שהמציאו אותן: בסלט של לרה (46 שקל) רבצו לביבות סלק וגבינת עיזים על מצע עלי בייבי רעננים עם פטריות מוקפצות. מנה שבהחלט הופכת לארוחה שלמה, מגוונת ומשלבת מרקמים וטעמים מעניינים.
לא ויתרנו על סלט נוסף, הסלט של זהבה (46 שקל), שהוא יותר פינוקים לסלט מאשר הסלט עצמו. וגם הוא כמו קודמו הומצא על-ידי אחת הלקוחות. הוא בעצם מורכב משילוב של הפינוקים הקטנים שניתן לעיתים למצוא (בקמצנות) במסעדות אחרות: אגוזי פקאן מסוכרים, חמוציות, ירקות קלויים, פרמזן, אבוקדו, בייבי תרד ועוד הפתעות נדיבות. בהקשר האמריקני המטבח פינק אותנו גם בלחם קלוי עם גבינת שמנת וסלמון, שהיה מצויין.
המפגש עם צורתו של הלחם הקלוי עוררה השתאות רבה, מדובר בפיסה גדולה ומרובעת שאינה תואמת שום כיכר שניתן למצוא על המדפים בסופר השכונתי. לאחר הסבר קצר התברר כי המסעדה ייצרה תבניות מיוחדות אותן היא מאחסנת במאפיית הבוטיק 'טלר' בשוק מחנה יהודה. הלחם המיוחד נאפה כל יום עבור המסעדה ואינו משתווה בצורתו ובטעמו לשום לחם אחר.
לעיקריות הזמנו מנות איטלקיות בבסיסן אבל עם טיפול אמריקני בהכנתן: רביולי ממולא בדואט גבינות ורוטב פסטו מוקרם (54 שקל) שגם הוא, כמו הלחם, מוכן על-ידי מומחה בתחומו ומגיע למסעדה כאשר הוא טרי ביותר. פרל'ה התענגה על ניוקי ביתי ברוטב עגבניות עשיר (58 שקל). לא הצלחנו להכריע מי מהמנות טובה יותר והחלפנו בינינו צלחות כל כמה שניות כדי לא להפסיד כלום. נזכרתי בידיו המקומחות של טבח איטלקי במנהטן שהיה טופח לי על הגב בחוזקה, ספק אוהב ספק מאיים, אחרי סירוב מנומס לעוד משולש פיצה טרייה. זה המקום להחמיא לשף יעקב סלמון שמקשר בכישרון בין חומרי גלם איכותיים לסגנון בישול אמריקני שלא מתחמק משימוש בחמאה, שמנת וגבינה שמנה.
ראויה לציון גם הפתיחות הרבה כלפי הלקוחות - האפשרות להרכיב כל מנה שעולה בדמיונכם, החל בסלט שרכיביו מצויינים בתפריט, וכלה ברטבים יצירתיים למנות פסטה או כריכים מהלחם הייחודי. כל רעיון קולינרי יתקבל בברכה וצוות המטבח ישמח להגשים את משאלתכם.
השולחנות שלצידנו התמלאו במשפחות חרדיות, זוגות רומנטיים וחבורת נערות שהתישבו בחצר המקורה תחת תנור חימום גדול. יש משהו ב-ולקה שמצליח למשוך קהל מגוון שמשאיר את חילוקי הדעות בחוץ ומתענג על אוכל מעולה ואווירה נעימה.
בשלב זה של הארוחה כבר נפסקו הזכרונות ופרל'ה המליצה להתרכז בהווה - בחווית הקינוח האמריקני, שכפי שיתברר בהמשך, השכיח ממנה לחלוטין את מצב רוחה המעורער שעה קודם לכן. מתוך ויטרינה מוארת חייכו שלל הקינוחים המופלאים של הקונדיטורית שיאל בן חיים. היה קשה לבחור בין יצירות פאר כגון: עוגות גזר בציפוי קרם גבינת שמנת, כדורי פררו רושה ענקיים, נפילי מאפינס, עוגות שמרים אווריריות, עוגות גבינה צחורות וצלחת אחרונה של בנופי הודי בסגנון אמריקני. בחרנו בבנופי (32 שקל), שלטענת רחלי מושך אליו מכורים מכל קצוות הארץ, ובעוגת גבינה בסגנון אמריקני עם עוגיות אוריאו מיובאות (28 שקל).
עוגת הגבינה התהדרה בשכבות נדיבות של עוגיות אוריאו מרוסקות והשילוב בין המתוק-מלוח של העוגיות עם קרם הגבינה הסמיך היה מושלם. אני הסתפקתי בעוגת הגבינה ובאספרסו (7 שקל), אבל פרל'ה פיתתה אותי לטעום ממנת הבנופי ששינתה את עולמה - בתוך קערה רחבה למדי, נחו שברי עוגיות לוטוס בטעם קרמל עם שבבי קוקוס וחמאה. מעליהן, קרם קרמל עשיר שחיתל פרוסות בננה, ולסיומת הר קצפת מתוקה עם ציפוי שוקולד איכותי.
גודלה של המנה היה בלתי נתפס, הכפיות נטבלו בקצפת ובקרם אך המפלס האימתני סירב לרדת. במשך עשרים דקות דחוסות נעו הכפיות שלי ושל פרל'ה בין הבנופי לבין פינו, שהתמודד בגבורה עם הקרמל המתוק.
נזכרתי במשפט שאמרתי פעם לחוואי אמריקני תשוש לאחר שהתחמקתי מהמטלות בשדה והסתגרתי במטבח עם שק קמח, סוכר וחמאה: "Just when you think you added enough butter & sugar, add more, Twice."
מחוייכים ומדושנים, בלי שום זכר לטרדות היום, יצאנו את שערי ולקה וכך צירפתי עוד חוויה אמריקנית לאוסף מכובד של רגעים קסומים שהתרחשו ביבשת אחרת.