כפי ש"בטיפול" הציבה סטנדרט חדש וגבוה במיוחד בכל הקשור לכתיבה תסריטאית ופיתוח דמויות בדרמות ישראליות, כך "תמרות עשן", שהפרק האחרון שלה שודר אמש ב"הוט", מציבה סטנדרט חדש בכל הקשור לצילום, עיצוב אווירה וארט. סדרת המתח של עודד דוידוף ונח סטולמן לא נופלת מסדרות אמריקניות מהוקצעות ויקרות בהרבה. הגולן מעולם לא נראה מאיים יותר, השפם של צחי גראד מעולם לא נראה אמין יותר ותפוחים רקובים (לא במובן המטפורי) מעולם לא היו פוטוגניים יותר. כמעט כל פריים בסדרה הוא עבודת אמנות, והיא מספקת ממתק ויזואלי ייחודי ומקורי בתוך שממת הריאליטי וסדרות היחסים התל אביביות.
הבעיה ב"תמרות עשן" היא שצילום הוא לא הכל. למרות שהסדרה נראית נהדר, התסריט לא מצליח להימנע מקלישאות והקצב של חלק מהפרקים בעייתי. מכיוון שהסדרה שודרה בערוצי הנישה של הכבלים ויש תקווה שהיא תשודר גם בערוצים המסחריים, אין טעם לפזר ספוילרים בנוגע לעלילה. באופן כללי, "תמרות עשן" מגוללת את סיפורם של 37 חברי הקיבוץ תמרות עשן שבגולן, שנעלמו בן לילה מבלי להשאיר הסברים או עקבות. חוקרת הכתות לאה קפקא (אפרת בן צור) מגיעה למושב כדי לחקור את ההעלמות ומגלה שורה של חשדות מטרידים בנוגע להתנהלות במושב ומחוצה לו. שמונת פרקי הסדרה מתמקדים בקשרים שקפקא מפתחת עם תושבי האזור ובעיקר עם נפתלי שמש (יורם טולדנו), מפקד המשמר האזרחי שהכיר מקרוב את החברים שנעלמו.
מקורות ההשראה של דוידוף וסטולמן שקופים למדי: צלם אנוש, גורו דתי שהקים את "תמרות עשן", דומה בצורה מטרידה להתגלמות האימה הטלוויזיונית - דמותו המשוגעת של הגורו המיסטי ב"טווין פיקס"; המתח בין קפקא החילונית לשמש הדתי מזכיר עימותים דומים בין מדע לאמונה בסדרות כמו "תיקים באפילה" או "אבודים"; טשטוש האבחנה בין "הטובים" ל"רעים" והתחושה ששום דבר אינו כמו שהוא נראה נלקח גם הוא מ"טווין פיקס" המיתולוגית וכך גם הבנייה של הגולן כמקום שחוקי הטבע הרגילים אינם חלים עליו, מעין מקום ישראלי שאינו נמצא בישראל או בשום מקום אחר ויש בו משהו מוכר וזר בעת ובעונה אחת (פרויד היה קורא לזה - "המאוים").
אבל למרות הגניבה היצירתית, הקצב האיטי מדי והסאב-טקסט הגלוי (לחוקרת החילונית קוראים "קפקא", למושב ליד תמרות קוראים "צער", וכו') - אפשר לסלוח ל"תמרות עשן" על כל חולשותיה. קודם-כל, כי עד עכשיו לא עשו בישראל סדרות מושקעות כל-כך, שונות כל-כך ויומרניות כל-כך. מעבר לכך, המשחק המשובח של אנסמבל השחקנים המרשים - שכולל בין השאר את שי אביבי, צחי גראד ומארינה מקסמילאן בלומין - יוצר פסיפס אנושי של דמויות ישראליות שאין להם כמעט ייצוג על המסך: אנשי טבע חולמניים כמו דמותו של אביבי או שריפים מטעם עצמם כמו אסא מוקד בגילומו של גראד. והחשוב מכל - "תמרות עשן" היא סדרה שלא מתחנפת לצופיה בשום שלב.
כל-כך התרגלנו לקבל את הבידור שלנו במנות מוגדלות, עד ששכחנו שחוויית הצפייה יכולה גם להיות אינטליגנטית ומאתגרת, ולהתבסס על השלמת פערים. בניגוד לגיבורי הריאליטי, שמבצעים פעולה ואז מנתחים אותה שוב ושוב משל הייתה חתימה על הסכם שלום עם סוריה, הדמויות ב"תמרות עשן" לא מספקות הסברים למעשיהן. מה מניע את צלם אנוש? למה 37 אנשים נורמטיביים יחסית קמים יום אחד ונעלמים? למה קפקא אובססיבית כל-כך לגבי מציאתם? התשובות לשאלות האלו נפרשות באיטיות ובהדרגה לאורך הסדרה, שסופה האניגמטי והפתוח משאיר מקום לדמיון ולמחשבה.
אמש התבשרנו שהסדרה תזכה גם לעונה שנייה, אבל גם אם תישאר בת עונה אחת בלבד - עדיין היא תיזכר כהישג, ולו רק משום שהיא הזכירה לצופים שעדיין יש אנשים שמאמינים בעשייה טלוויזיונית איכותית שלא מזלזלת בצרכניה.