בין החדשות לבין "שתולים", "עובדה" הזכירה אתמול שהמכשיר הזה שמרעיש לנו בסלון מסוגל לרגש ולשנות אותנו, גם בלי משדרי יומטוב ושירותרומים. בשביל לעשות טלוויזיה טובה, ויותר מזה - כדי לעשות טלוויזיה חשובה, לא דרושה פירוטכניקה ואפילו לא תסריט. כפי שאילנה דיין כבר הוכיחה בעבר, המדינה שבה אנו חיים משאירה מספיק פינות אפילות. כך שלפעמים, מספיק פשוט לפנות זמן בלוח השידורים, ולהקשיב.
החיילים שחזרו ממלחמת לבנון השנייה לא רוצים לצעוק. "אני רוצה ללחוש", אומר דובי גניש, רס"ן במילואים, שנאלץ להתמודד עם פרוטזה ברגל וריחות של גופות שלא עוזבים. למרבה הצער והבושה, לא נותרה להם ברירה, לא הותירו להם ברירה, והצעקה שלהם, גם כשנאמרה בשקט בחדר סגור אי שם באזור השרון, הייתה רמה וצורבת ומטלטלת. הרי באמת שכחנו מהמלחמה הזו. הייתה לנו עוד אחת מאז, ופארסת בחירות חגיגית ומתמשכת, וכמה פיגועים קטנים, ונשיא אחד שחזר לפודיום. הם לא יכלו לשכוח: היו להם חריקות שיניים שיזכירו, הקאות, הזעות ופלאשבקים. לבנון המשיכה לדבר מתוכם, גם כשהם שתקו.
אגף השיקום של משרד הביטחון, מסתבר, מתקשה לעכל את המקרים האלה. הטבלאות לא מתיישבות עם מה שהם עוברים, הנתונים ברורים והם לא, המספרים מתקשים למדוד את הצלקות. הם מוגדרים כמקרים "חריגים", ונשלחים - אחת לשלושה חודשים - לוועדות לענייני חריגים. היה קשה להימנע מהמחשבה שהם באמת חריגים. מי מאיתנו מוכן היום להקריב כל-כך הרבה, לסבול כל-כך הרבה, לאמלל את עצמו ואת קרוביו, ולהמשיך לאהוב את המקום הזה? הרי לפעמים נדמה שלאהוב את המקום הזה היא לבדה משימה מספיק מורכבת. רבים מאיתנו לא עומדים אפילו בה.
החיילים והאזרחים שדיברו אמש לא ביקשו הרבה. גם בזה נדמה שהם קצת חריגים במרקם הנורמות שנטווה סביבנו. הם לא מתכוונים להחזיר לאף אחד, לדפוק אף אחד, להרוויח מה שמגיע להם. בסך-הכל להצליח לצחוק עם החברים שלהם, להצליח לשמוח שהם קמו בבוקר, להצליח לחבק את התינוקת כשהיא בוכה. מי היה מאמין שאפשר לא להצליח לעשות את כל אלה.
המתכון לתוכנית משכנעת, כזו שלא פוגעת באמת שזורמת לאנשים שמתראיינים בה מהעיניים, כולל הקשבה אמיתית, שאלות מדויקות והצגה הוגנת של הדברים. דיין הקפידה להזכיר שמערכת הביטחון השתנתה, השתפרה, ובכל זאת יש עוד מה לעשות. מערכת התגובות של דובר צה"ל, למרבה הצער, לא עברה כנראה את אותו שינוי ושיפור מיוחל - איש מחייליה לא יכול היה להגיע לאולפן לדבר בנושא, וגם התגובה שנמסרה בכתב התנערה מאחריות. אולי גם הם כבר שכחו.
תוכנית כמו זו שהביאו אלינו אילנה דיין, עמרי אסנהיים וגלעד טוקטלי, הייתה יכולה בקלות להגיח בעוד 20 שנה מתהום הנשייה, ולהתמקם יפה בלב לוח השידורים של ערוץ 8 כלשהו. החשיבות שלה היא ברלוונטיות - יש עוד מה להציל, הרבה מה להציל. האנשים ששלחנו למלחמה הזו יודעים בדיוק מה הם מחפשים, ולא מדובר בפלזמות או מיליונים, אפילו לא הרכנת ראש ציבורית. "אני רוצה לחזור. אני מבקש לחזור", אומר אורי לרנר, אחרי שהיה צריך להפעיל את כישוריו כלוחם דווקא נגד פקידי משרד הביטחון. הם בסך-הכל מנסים לחזור. אבל אולי אנחנו לא צריכים להתפלא או להזדעזע. בלהחזיר חיילים הביתה, כידוע, אנחנו לא חזקים.