כמו בכל מערכת יחסים לטווח ארוך, חוץ מזו של בראד פיט ואנג'לינה ג'ולי אולי, גם ל"כוכב נולד" יהיה לא קל לשמור על אטרקטיביות בשנתה השביעית. מה עושים? מתפעלים, כמו שאומרים בטירונות 00: לתפעל, בניגוד ל"להפעיל" או "לפעול", פירושו לא לעשות שום דבר, ולקוות שיהיה בסדר.
נראה שב"כוכב נולד" החליטו ללכת בדיוק על כיוון הפעולה הזה, ורוב הסיכויים הם שזה יעבוד לא רע. צדי יהיה רגיש, אוחובסקי יהיה אדיש, המאסטרו ישתדל לא להפריע. כמו בכל זוגיות ארוכה, כשיתחשק להם לרגש אותנו, הם ייקחו אותנו לחו"ל. שגרה.
את המסמך הלא מאוד מפתיע ובכל זאת מטריד של הערב סיפק שאולי, הזמיר הצעיר מנתיבות. הילדון בן ה-16, ספר במקצועו, יודע מה הוא רוצה (כוכבות אינסטנט) וגם יודע איך להשיג אותו. החלק שבו הוא שר - מאוד יפה - פחות רלוונטי לעניין, ולכן נדלג עליו. כשהוא שמע את ה"לא" הראשון מחבר השופטים, שאולי התחנן על חייו. הוא יודע ששום דבר טוב לא יקרה לו בנתיבות, והוא רוצה לתל אביב. כשהוא שמע את ה"לא" השני, הוא ביקש שיעבירו אותו, כי הוא יהיה "גימיק" (בכל זאת, בן 16). כשהוא שמע את ה"לא" השלישי, הוא התייפח שאין לו עתיד, כי הוא לא הבן של צביקה פיק.
הוא צודק, כמובן. בגלל הקסם האישי ההיסטרי, וגם הכישרון, היה קשה להבחין: אבל שאולי הוכיח שהוא הפנים היטב את כל מה שמבקרי טלוויזיה אוהבים לצקצק לעברו בעוד השיירה עוברת. אני לא מתכוונת לשלוף מהבוידעם את הטרוניות המקובלות לגבי הנוער של היום, ומה שיש לו בראש. הבשורות המרות באמת הן, שהנוער של היום למד מאיתנו כמו גדול איך להיות גדולים.
כלל מספר 1: ללכת לטלוויזיה, כי שם הכל קורה; כלל מספר 2: לחפש פרוטקציה, כי ככה הכל קורה, כלל מספר 3: למצוא סיפור קורע לב, או לפחות איזה גימיק, עדיף גם וגם.
הסיפור האישי של שאולי, כבן למשפחה חרדית שעזב את הבית ויצא אל העולם החילוני בגיל צעיר, הוא כנראה מה שדחף את צוות הצילום של "כוכב נולד" לעקוב אחריו כבר מבוקר יום האודישנים, ולא להצטרף אליו באודישן עצמו. סיפור החיים הזה (ישראל בר-און, זוכרים?), וגם הקסם האישי חסר הגבולות, זיכו אותו במלגה לשנתיים של לימודי מוזיקה בחסות צדי צרפתי, אבל לא בעליית השלב הנכספת.
וכך, את כלל 4 בעולם המבוגרים למד שאולי על בשרו בסוף האודישן - אם מישהו כבר השתמש בסיפור קורע הלב שלך - תצטרך למצוא אחד אחר. הבנים של שימי תבורי יתפסו לנצח, אבל בן למשפחה דתית שעזב את הבית? מספיק אחד.