הרבה לפני שדור המוזיקאים הישראלי החל לזעום על עידן הפלייליסט החדגוני של גלגלצ, היו אלה שני חיילים אלמונים שניסו למרוד בשיטה כששירתו בגלי צה"ל בשלהי שנות ה-70: יאיר ניצני כטכנאי ויזהר אשדות כעורך מוזיקלי, שכתבו את משנתם הבוסרית והכתיבו את המהפכה "לא רוצה עוד דיסקו, אני כבר לא יכול, תנו לי תנו לי רוקנרול". המחאה, שבאה כהספד פרודי לעידן מועדוני הדיסקו, תהפוך בתוך פחות מכמה שנים ללהקת תיסלם המיתולוגית, שתסמל את תחיית הרוקנרול ופריחתו הזוהרת. אם חברי להקת בנזין שפעלה באותן השנים היו פועלי הבניין של הרוק, אזי תיסלם היא מהיסודות של הגלאם רוק הנוצץ והתיאטרלי, אולי היחיד מסוגו בישראל.
כשצמד החברים ניצני ואשדות החלו בשנות ה-80 ליצור את המוזיקה באנגלית - עוד בטרם כבשו את ארצם - זו כבר הייתה פריצה מחשבתית של ממש: הרוק שייך לעולם הגדול, הוא אינו יכול לשאת בפרובינציאליות השולית, או כפי שהיה אז - סצנת הדאון טאון של הגל החדש בתל אביב. היה נדמה כי הקונספט הישן של הרוק המכביד והמורכב, כגון דודה וחמסין, מוכרח להתנער מחזותו האפרפרה. עם יוני פורת ויושי שדה הם ירימו את אלבום הבכורה שיעלה 50 אלף דולר, סכום שטרם הושקע באלבום כמותו, ושימומן בחלקו על-ידי בנק לאומי. כשתורגם השיר "Smoking in the Boys Room" ל"מעשנים ביחד" וכמובן "Loud Radio" ל"רדיו חזק", בתודעה של שוחרי המוזיקה בארץ נדמה כאילו הלהקה כבר הספיקה לכבוש את העולם, וכעת היא שבה הביתה למערוף אחרון של גיבורי רוק המתגעגעים למולדתם. הפריצה אל העולם הגדול למעשה לא קרתה, אבל בנובמבר 80' "רדיו חזק" יהפוך ללהיט הענקים שיביך את הרדיו לא רק בעוצמתו, אלא בכך שמאותו המקום שבו החלה המחאה, שם ישדרו אותו ללא הרף - גלי צה"ל.
הפעילות של להקת תיסלם מההתחלה כיוונה לממדים חדשים של תפיסה חזותית שלא הייתה קיימת במוזיקה הישראלית: בגדי הראווה העתידניים של הלהקה יעוצבו על-ידי מעצבת צעירה ששמה דורין פרנקפורט, שתוסיף להם את הגלאמור של הכוכבים, הסאונד האדיר שישמש אותם להופעה יגיע מיפן ועל כל הקונצרט הראוותני והפרוע ינצח המאסטרו של ההפקה: לואי להב. האפקטים העל חושיים, בגדי החוצנים והזיקוקים, שרוממו את ההופעות הגדושות של תיסלם, יוסיפו את הנדבך החשוב ביותר, שהיה חסר עד אותו הזמן למוזיקת הרוק של אריק איינשטיין ושלום חנוך - הרוק הוא לא בהכרח מציאות, הוא פנטזיה... אסקפיזם... האפשרות הקלושה לחלום.
התקליט "רדיו חזק" מכר 60 אלף עותקים. תיסלם תהפוך ללהקת השנה של 81'. כשפרצה מלחמת לבנון כבר לא היה לאן לברוח, ולא היה מקום למופעי הגודש וההאדרה של כוכבי רוק כמו תיסלם. ההיסטריה הגדולה החלה להתמוסס אל מול מראות הטרגדיה והסבל, ודווקא אז ייצא האלבום "תיסלם 2", שנחשב בעיניהם למוצר שהוקדשו לו מחשבה רצינית, סיעור מוחות ורגשות. או אז החלה ההתפרקות מהחלום הגדול בחזרה אל המציאות. ב-22 באוקטובר 1983 תתפרק הלהקה, והשמועות על התאבדויות בקרב גרופיות קיימות עד היום וכבר הפכו לאגדה אורבנית.
בסדרה "סוף עונת התפוזים" אומר יזהר אשדות מתוך דמדומי הרוק: "יש את התחושה הזאת כל כמה שנים שיש איזה סצנה חדשה ומשהו חדש קורה, אבל אין לזה המשכיות. זה היה הקטליזטור שלנו להקים להקה". תיסלם מאז ועד היום הם סוג של קטליזטור; לכל אלה שמתנגדים לשיטה אבל יודעים שהם חלק בלתי נפרד ממנה ולכן הם פועלים מתוכה. תיסלם הם חומר בעירה בעבור היוצרים הצעירים שאינם יודעים לעבוד עם כוחות השוק - בנקים, סלולר, פלייליסט. תיסלם שינו את קונספט החשיבה בעבור כל אותם אבות מייסדים של המוזיקה שמבכים על זקנתם, אבל לא מצעירים את רוחם כפי שהם עשו כשהפכו ללהקת אנימציה דיגיטלית. רק כשרואים את הקליפ "שעמום" מהפרויקט המצויר, שומעים את תיסלם (אחרי 30 שנה) כאילו שנוצרה עכשיו בידי חבר'ה בני 20: מושקעת יותר, דינמית, קצבית, רעבה, כאילו חזרו במכונות הזמן לשנות ה-80 ולקחו עמם את הציוד והמחשוב של היום. תיסלם חגגו 30 במוזיאון ישראל והיום, (ה', 11.6.09) ההופעה הגדולה בקיסריה הולכת לשבור שיאים חדשים: בטכנולוגיית LED חדשנית וקטעי וידאו היסטוריים משנות ה-80. למראית עין נדמה כי מאז ההופעות רוויות העוצמה והוויז'ואל הם עדיין ממשיכים מאותה נקודה שהפסיקו. הקאמבק המצויר של תיסלם, שיצא במסגרת הפקת מקור של הסלולר, מנציח אותם לעד כשהם בשיא תפארתם ותזזיתם כגיבורי על מוזיקליים. תיסלם היא היחידה שצועדת עם הזמן ועוד נהיית צעירה ומרגשת. להישאר בתמונת המציאות הקשה של הרוק הישראלי ולהישאר רלוונטיים גם אחרי 30 שנה - נראה שזה אינו קאמבק, כי הם אינם שייכים לעבר, אלא לעתיד... לפנטזיה... לאפשרות הקלושה לחלום.