"עובדה" הציגה בפתיחת העונה ה-16 את התמהיל שכבר התרגלנו לצפות לו: תחקיר אחד גדול ושנוי במחלוקת, ואחריו סיפור אחד אישי ומרגש. נתחיל מהסיפור האישי והמרגש, כי הוא הצליח להיות גם אישי, גם מרגש, גם רלוונטי וגם הוגן - סיפורם של מאריא, ילדה פלשתינית בת 8, שסיכול צה"לי לא ממוקד הותיר משותקת ומונשמת לכל החיים, ואוראל, ילד יהודי בן 8 משדרות, שקסאם פלשתיני פגע קשות במוחו, ובגינו הוא ממשיך לעבור ניתוחים קשים חוזרים ונשנים. השניים התחברו, אבל הסיפור שיגאל מוסקו הביא אל המסך הוא לא עוד סיפור על תחילתה המפתיעה של ידידות מופלאה. הוא מה שנהוג לקרוא "הסיפור של כולנו": סיפור שבודק מה קורה לילד שנפגע מ"ערבים" ומפחד מ"ערבים" כשהוא מגלה שהחבר הכי טוב שלו ערבי, שמי שמאכיל אותו בצהרים ערבי, שהוא מוקף בערבים שמשגרים לכיוונו, מדי יום, בעיקר אכפתיות. יותר מזה, זה סיפור על האופן שבו אנחנו זוכרים ושוכחים את מה שקורה לנו.
חמדי, אביה של מאריא, העדיף להסתיר ממנה את הידיעה שהפציעה שלה, כמו-גם מותם של אמה, דודה וסבתה, נגרמו על-ידי טיל ישראלי. הוא סיפר לה שנפגעה בתאונת דרכים, והתפלא לגלות איך היא יודעת לספר למצלמות את הסיפור האמיתי השלם. "מאיפה היא קלטה את זה?", הוא תוהה. מאוחר יותר, מאריא תטען שהיא לא יודעת איך אוראל נפגע. "זה מהמלחמה", הוא אומר לה, כמו שאמר לה פעמים רבות בעבר. "איזה מלחמה?", היא שואלת, "מתי הייתה פה מלחמה?".
הסיפור היה מרתק, והסיקור שלו הוגן - כי כשהאינפורמציה טובה, אף אחד לא מרגיש צורך להטביע אותנו בדמעות. על אותו משקל, כשהתחקיר משכנע, אף אחד לא מרגיש צורך להראות, כל הזמן, כמה קשה היה לשדר אותו. וזו בדיוק הנקודה שבה נפל התחקיר הגדול ש"עובדה" הראתה לנו אתמול.
על-פי הממצאים, שסויגו סימולטנית על-ידי כתוביות מסוג "לפי פרסומים בהודו" ועל כן אסתייג גם אני, מעורבים ראשי מערכת הביטחון הישראלית במתן שוחד בהיקפים בלתי נתפסים לגורמים ביטחוניים בהודו. המטרה: לייצא נשק ישראלי, רצוי בטונות. האמצעי: כספים, שכנראה יצאו באופן עקיף כזה או אחר מהכיס שלנו, והועברו במעטפות, מזוודות, וסתם כפות ידיים מושחתות. תוצאות הלוואי: לפחות פרשת שוחד גדולה אחת נחשפה בתקשורת ההודית, ולפחות חברה ישראלית אחת ("תעש") כבר מוקמה ברשימות השחורות בהודו. בנוסף, הקשרים העמוקים שנקשרו בין מעניקי המזוודות ומקבלי המזוודות נשמרים גם מחוץ לשעות העבודה. הפיקוח על המידע, הכסף והנשק שמוחלפים שם נראה בלתי אפשרי.
אחורי הקלעים של התחקיר הזה מרתקים אפילו יותר מהממצאים המעורפלים והמורכבים שלו. קבוצה של עיתונאים הודים עם רומנטיקה בלב ואידיאלים בראש החליטו להתחזות לסוחרי נשק, ולנסות לשחד את ראשי המדינה שלהם. לשחד ראשי מדינה זה אולי קל, אבל עם סיפור כיסוי מתוקתק, שמות בדויים וביצי ברזל, העיתונאים האלה הצליחו גם להפיל את הממשלה ההודית. אצלנו, סיכוי לא רע שהתחקיר הזה לא ישנה דבר.
אחת הבעיות היא שאנחנו כבר לא מתרגשים ממעטפות עם כספים. בכל זאת, כמה אפשר. אבל זו לא הבעיה של "עובדה". מה בכל זאת הבעיה שלה? ראשית, עבודת ההתחזות וההתאבדות האמיצה שהוגשה לנו לא נעשתה על-ידי תחקירני "עובדה", למרות שגם בעצם השידור הם הפגינו תעוזה שלא נמצא בשום תוכנית תחקירים ישראלית אחרת. אבל בעיקר - אילנה דיין התקשתה לשכנע שמה שישראלים עושים בהודו, אחרים לא עושים בהודו, או שיש דרך אחרת למכור נשק בהודו. השוחד לא הוכח כבלתי נמנע. התעוזה הוכחה מעל לכל ספק - לראיה, אף אחד לא הסכים לדבר, ולחצים הופעלו במטרה למנוע את שידור התחקיר. אבל האם זה באמת שווה את הסיכון, הביטחוני, הכלכלי או מה שזה לא יהיה? האם הנושא אכן בוער? התשובה היא כן, אבל מאוד מהוסס.
בפאנל שנערך אחרי התוכנית, שוחחה אילנה דיין עם אמנון אברמוביץ', עו"ד דב ויסגלס ונחמיה שטרסלר. מעבר לאוסף הדימויים העשיר ("לא מדובר פה במועצת פירות ההדר", אברמוביץ', "חברת נשק היא לא יצרנית תשמישי קדושה", ויסגלס, "שוחד זה מגיפה, שוחד זה סרטן", שטרסלר), הבהיר הפאנל בעיקר שההתנגדות לפרסום התחקיר לא באה רק מכיוון גורמי הביטחון. גם אברמוביץ' וגם ויסגלס התקשו להסכים עם דיין שמדובר במחדל שחשוב לחשוף. הם לא השתכנעו שמדובר בתחקיר קריטי, בהול, רלוונטי לחיים שלנו יותר מכל שאר השחיתויות שבוודאי מתנהלות ממש כאן מתחת לאף שלנו.
"עובדה" פתחה אתמול עם אנושיות משכנעת, תעוזה משכנעת, ותחקיר מעט פחות משכנע. אבל קשה לבקר את "עובדה", כי היא חשובה לנו. אפרופו אמנון אברמוביץ', זו בדיוק התוכנית שמן הראוי לאתרג: בגלל שהיא אמיצה מתמיד, ולמרות שהיא קצת פחות מוצדקת מבדרך כלל.