אני נמנה עם המיעוט הקטן שצופה ב"מבט" של ערוץ 1. אני עדיין מוצא בו עניין ויש בו גם כישרונות לא מבוטלים. והחשוב הוא שהוא לא נחתך באכזריות על-ידי פרסומות. עובדת היותו לא-פופולרי, מתבררת לא רק מנתונים סטטיסטיים של רייטינג, אלא של צופים שלא טורחים להגיב פה ושם על מה ומי שנראים במרקע הממלכתי. אני מכל מקום לא נרדם.
ואם אני עֵר חורֶה לי מאוד שבשל משחק בין הפועל באר שבע לביו מכבי תל אביב, אני לא יכול לצפות במהדורת החדשות בשעתה הקבועה השעה 9. אילו מדובר היה במשחק על הגביע בארץ או משחק בינלאומי חשוב - ניחא. גם אז ניתן היה להקליט אותו ולשדר אותו ללא כל עריכה. ודאי שאת המשחק בין הפועל למכבי ניתן היה להקליט ולהראות אותו, מיד אחרי מבט או במשך הערב, כדי שהוא ישמור על ה"חום".
אני לא מכיר תחנות ציבוריות רבות שלא ישדרו את מגזין הדגל החדשותי בזמן, בשל משחק מקומי. אולי, ערוץ מקומי, אבל לא ערוץ ארצי.
הסיבה מובנת מאוד. הספורט מקבל יותר רייטינג מאשר החדשות. זאת עובדה ואין להתווכח עליה. הוויכוח הוא שאם זאת המציאות מי צריך ערוץ ציבורי. הרי גם ערוצים מסחריים משדרים משחקים שלמים, עם פרסומת באמצע, שגם מופיעה בערוץ הציבורי תחת השם "חסות".
יש לא מעט אנשים, ביניהם אנשים משפיעים, שהיו רוצים לראות במותו של הערוץ הציבורי. אני כאמור לא נמנה איתם, ולו בשל הכורח בתחנה, בערוץ, אשר לא נמעך, במישור זה או אחר, במגף של אינטרסים כלכליים. משום כך אני גם בעד המשך קיומו של ערוץ 10. במשטר הדמוקרטי זה חלק מבלימה ואיזון.
אך בלי כל קשר לרפורמה שכל כך מדובר בה ברשות השידור, שיקולי הרייטינג חייבים: "לצאת בחוץ" כהתבטאותו של הרב עובדיה. אם רייטינג הוא שיקול בחשיפה לצפייה, אז עם כל הכאב שבדבר, אין מקום לערוץ 1. שיקול זה חייב לעמוד לנגד עיניהם של ראשי רשות השידור, עוד לפני שהם דנים בתכנים. זאת חייבת להיות הפרדיגמה. מתעלמים מרייטינג. השיקול השני צריך להיות נאמנות הצופים שעדיין נותרו ל"לטלוויזיה הישראלית". חסידי הספורט יצפו במשחק אבל אחר כך ילכו לאח הגדול, הקטן, הישרדות וכיו"ב שידורים שמרתקים אותם, בערוצים המסחריים.
מדוע - אני שואל את עצמי ואת הנהלת הרשות - מדוע רשות השידור היא האויב של עצמה...