בשנה האחרונה, כפי שדווח ונטחן ללא הרף באמצעי התקשורת, השתלטה על הזרם המרכזי של הפופ הישראלי הסוגה שנקראה פעם זמר מזרחי ולאחר מכן זמר ים תיכוני. נמצא גם מי שקובל על ההשתלטות הזו, ומבקש להתגונן מפניה כאילו מדובר בגוף זר שהופיע על במותינו. בעיני ההתלוננות על מה שמצליח בזרם המרכזי, בין אם זה היפ הופ, בוגרי רימון, או זמר ים תיכוני, דומה תמיד להתלוננות על מזג האוויר. יש בה משהו חסר טעם לחלוטין. יורד גשם בחוץ? תפעילו חימום. אייל גולן לא בא לכם טוב?תיכנסו לאינטרנט ותמצאו מה שבא לכם לשמוע. הזרם המרכזי הוא בלתי ניתן לחיזוי ממש כמו מזג האוויר וזה מה שיפה בו. כל מיני מערכות גדולות של לחצים ברומטרים פועלות בו זו על זו, מעלות ז'אנרים ומעיפות אותן מהמפה, לעתים במהירות מפתיעה (כפי שקרה עם ההיפ הופ הישראלי). גם אני מצאתי את עצמי פעם, לרגע קצר ומפחיד באמצע שנות התשעים, במרכזה של מערכת כזו. גם אז נמצא מי שהתלונן על כל הזמרים האלו שלא יודעים לשיר, שטוחנים לו ברדיו כל היום. וגם אז לא הייתה שום קנוניה, בדיוק כמו היום.
בטווח הארוך, נדמה לי שהתרומה העיקרית של הז'אנר השולט במיינסטרים כרגע, היא קירובו של הזרם המרכזי של הפופ הישראלי למקום הטבעי של כל מוזיקת פופ - מסיבת הריקודים. הפופ הישראלי נולד בחטא, ילדם הממזר של מלחינים בעלי השפעות קלאסיות ומשוררים שכתבו הכל חוץ מפופ. יצאו מזה הרבה שירים מורכבים ויפים באופן יוצא דופן, אבל להזיז איתם את התחת היה קשה. תפתחו ערוץ 33 בלילה ותבינו למה הכוונה, אנשים ישבו פה פעם בהופעות והאזינו לשירי פופ ביראת כבוד חולמנית כאילו מקריאים להם עכשיו את שיריו של פרננדו פסואה. הפופ הישראלי סבל במשך שנים מרגשי נחיתות וניסה לשחק במגרש שאליו אינו שייך כלל, מגרש השירה הגבוהה. התוצאה הייתה לא פעם מדכאת, במיוחד כאשר כותבים שאינם משוררים ניסו לכתוב כאילו שהם כן. הזמר הים תיכוני הוא חסר בושה במובן החיובי של המילה, ובגרסאות הרימיקס שלו הוא מאפשר למי שזה מוצא חן בעיניו להתקרחן כהלכה. אם יש משהו משונה ומטריד בליריקה שלו זה לא חוסר התחכום שלה, אלא הביטול העצמי המוחלט של הגברי. וזה מוזר לי לא בתור אשכנזי לבנבן אלא פשוט כגבר.
המוטיב הזה החל לחלחל לפני כמה שנים, עם הלהיט הענק של ליאור נרקיס ושלומי שבת, "לכל אחד יש" מאת עוזי חיטמן זכרו לברכה. בשיאו של הפזמון נשבע הזמר "בלעדייך אני חצי בן אדם, בלעדייך אני בעצם כלום." מאז נדמה שמתקיימת תחרות עזה בין כותבי הז'אנר, מי יצליח להשפיל ולדכא יותר את הגבר בשיריו ולהפוך אותו למין עולל חסר ישע, למין תינוק חסר אונים, הסובל מהתקפי חרדה קשים מנשוא בכל פעם שהוא זוחל מעט אל מחוץ לחצאיתה של האישה/ האם הגדולה המגוננת עליו מפני העולם האכזר. זה משונה במיוחד כאשר בוחנים את הליריקה של הזרם ששלט בפופ העולמי בשני העשורים האחרונים, ההיפ הופ ונגזרותיו, שם הגברים לא מפסיקים להתפאר בכיבושים שלהם, בכספם ואפילו באיברי המין שלהם. ואצלנו? "כמו תינוק זוחל אלייך אהובה, מתפתל כאוב אל זרועותייך" שר אייל גולן למילותיו של ליאור פרחי. וגם "בלעדייך לא אוכל לחיות יותר מיום, את כמו חלום." הזחילה אל הרחם המגונן זולגת גם לאיברים אחרים. "רוצה לגור בתוך עינייך, במבטך החם" שר קובי פרץ למילותיו של יוסי גיספן. "אני כמו נוצה ברוח, מתנדנד ולא בטוח," שר דודו אהרון ומוסיף באותו השיר "את סוחפת את כולי ואני נכנע לך."
מה שבולט לעין במיוחד, הוא חוסר ההתאמה בין מילות השירים לאורח החיים. הפייטנים בעלי הגוון הדתי ששוטפים את הרדיו בעת האחרונה, אלו שיחסם לאלוהים מזכיר את זה של הזמרים הים תיכוניים לאישה, מפגינים עקביות באורח חייהם. הם חובשים כיפות גדולות, אומרים באדיקות "בעזרת השם" בכל משפט שני, ושומרים שבת. הרוקרים משתדלים לקיים, מי יותר ומי פחות, את מצוות העדה שלהם, לבזבז את זמנם בברים, להסניף בשירותים ואחר כך לכתוב על זה שירים. זמרי הז'אנר הים תיכוני דווקא אינם צמודים כילדים נפחדים לחצאיות של נשותיהם, להיפך, הם הבליינים הנוצצים ביותר, מדורי הרכילות מלאים בדוגמניות שמתלוות אליהם למלונות מפוארים וספינות שעשועים, ועל כך אין מה לומר חוץ מ -סחתיין! סוף סוף כוכבי הפופ שלנו מתנהגים כמו כוכבי פופ. אבל כמו שאומרים באנגלית - if they walk the walk, why don’t they talk the talk?
הדיבור וההתנהגות אינם זהים מכיוון שמדובר בדיבור כפול. השירים המוזכרים כתובים כולם בקריצה. רוצה לומר - בלעדייך אני בעצם כלום, ואם את מאמינה לי את כנראה די מטומטמת. הם מדגימים יותר מכל את העובדה שבזרם המרכזי של החברה שלנו קיימים שלושה סוגים של שיח. שיח נשי סודי שלגברים אין בו חלק, שיח גברי סודי שאילו נשים היו שומעות אותו היו מזדעזעות (שלא לומר לא קונות תקליטים), ושיח גברי-נשי שמבוסס על שקרים, הונאה, והרבה הרבה סוכר.