כשבישרתי לחברתי ר' לאן הולכים הערב, היא הסמיקה קלות. "מייקס פלייס? שם שתיתי את הבירה הראשונה בחיי", סיפרה לי בביישנות מהולה בממזריות. מתברר שר', זו שמשחקת אותה אשת העיר הגדולה, חנכה את עולם האלכוהול רק אחרי גיל 20, בחיק גברבר אמריקני מצודד שלקח אותה לדייט לוהט במעוז התיירים הוותיק שבטיילת, הלוא הוא ה'מייק'ס פלייס'.
לעומת ר', מעולם לא התהדרתי באף אמריקני בלונד שיער ותכול עיניים. אני, בעוונותיי, נוהגת להתהדר בשחומי עור שאבי אביהם נולד אי שם בערבות תימן. לכן כנראה לא פקדתי עד כה את המקום הכה מפורסם בטיילת, זה שקנה לו את שמו בזכות המוזיקה החיה המנוגנת בו, הקהל המורכב בחלקו מתיירים והתפריט שכולו על טהרת האוכל האמריקני הקלאסי.
כבר בכניסה למייק'ס פלייס ריח מוכר עלה באפי, שכבר שכחתי לפני זמן רב מדי: ריח של חו"ל. אחרי הצבא התגוררתי במיאמי, פלורידה, ומשם בדיוק זכור לי הריח הזה. מערבי הפוטבול של יום א', שם היינו מתכנסים, טורפים כנפי עוף ובירה וצורחים צרחות קרב. מערבי שישי בהם התכנסנו בבר ושיחקנו סנוקר כאילו אין צרות בעולם. מהימים בהם אכלנו צ'יפס מוקרם בגבינה צהובה כאילו אין אחוזי שומן ביקום. היו אלו ימים אחרים, ימים של חו"ל, וכאן במייק'ס פלייס חזרתי אליהם במחי יד. ממש יכולתי לחוש את תחושת חו"ל באוויר. רק דיוטי פרי חסר כאן בכניסה, ואפשר לחסוך המון כסף על טיסות אמיתיות.
ליד כל שולחן מותקן מסך פלאזמה בו אפשר לבחון את כל מנות התפריט, להזמין ישירות או לקרוא למלצרים, ולא פחות חשוב: אפשר לצ'וטט עם כל יושבי השולחנות האחרים. רעיון הצ'אט הוא מבריק בעיניי, בעיקר כשמדובר באוכלוסיה תיירותית שיש להסביר לה פנים. כמעט ושכנעתי את ר' להסביר פנים לכמה תיירים, אבל כשגילתה שיש צ'יפס בתפריט, היא שכחה מהתיירים ועברה לאוכל. בכל זאת, סדר עדיפויות.
כיאה לבר שמאכלס הרבה אורחים תוצרת חוץ, מבחר האלכוהול הוא גדול ביותר. מה רבה הייתה הפתעתנו, כשגילינו לשמחתנו שמשקאות שכה אהבנו בשנות ה-80 העליזות עדיין מככבים כאן. החלטתי שרטרו זה לגמרי אני, והזמנתי בלי להתבלבל את הקוקטייל שליווה את נערותי החיפאית - אורגזמה (35 שקל). ר' סירבה לזרום עם גישת הרטרו, או שסתם התפדחה לומר אורגזמה בציבור, ואיזנה את ההזמנה עם כוס קאווה מבעבעת (24 שקל) שהייתה מרעננת וקרירה. האורגזמה שלי, תודה שהתעניינתם, הייתה חזקה ונעימה (מספיק עם האסוציאציות, אנשים). ליקר הקפה והאייריש קרים נתנו נופך חלבי ונשי, והוודקה איזנה את החריפות של העניין ונתנה למשקה טוויסט שובב.
לנועזים ולאלו שלא נתקעו בשנות ה-80 כמונו, מציעים כאן מבצעים כמו גינס וצ'ייסר של ג'ימסון ב-35 שקל וכד', אבל אנחנו רצינו להישאר עם יד על הדופק ועם הפנים לתיירים, אז נשארנו נאמנות לאורגזמה. סיכמנו שתפסיקו עם הבדיחות, נכון?
בכל יום ישנן הופעות חיות במייק'ס פלייס. בשבת, למשל, נותנים כאן במה ללהקות חדשות וביום א' משדרים על מסכים את משחקי ה-NFL, ויש גם מרתון סנוקר שמתקיים אחת לשבוע ומביא בעקבותיו מבצעים מיוחדים של צ'ייסרים שונים.
אנחנו באנו בערב יום ב' שבו יש במה פתוחה. כל מי שבא לו עולה ומציג את מרכולתו החל מהשעה 23:00. תייר אמריקני בעל שיער ארוך היה הראשון שעלה לשיר. דקה אחרי שסיפר שזה היום האחרון שלו בארץ הקודש, הפליא לשיר את בוב דילן וללוות את עצמו בגיטרה. השקנו קאווה באורגזמה והרגשנו איך אווירת חו"ל בוערת בעצמותינו.
כדי להעצים את אווירת הדיוטי פרי, פתחנו את התפריט והזמנו שתי מנות עם נופך של מעבר לים. אחת הייתה מנת surf & turf (139 שקל), מנה אמריקנית קלאסית המשלבת בין פירות ים ובשר: על מחבת לוחשת מונח לו סטייק בקר במשקל 300 גר', כשלצידו חמישיית שרימפסים מטוגנים. אומנם כל אחת התרכזה בחלק האהוב עליה, אך בכוחות משותפים התגברנו על המנה ועברנו לחלקת החו"ל הבאה שלנו.
הפעם נדדנו למקסיקו ואכלנו צ'יקן פהיטה (56 שקל), מחבת ובה בצל מטוגן ורצועות עוף בתיבול חריף וסודי, ובצד טורטיות חמות וארבע תוספות בצד: שמנת, גוואקמולי, סלסה וגבינה צהובה. כל טורטייה קיבלה את היחס הראוי לה וזכתה לשכבה דקה מכל רוטב ואז לנתח מכובד של עוף, ואז גולגלה לה ונטרפה כהרף עין. באמריקה התנהג כאמריקני לא?
המלצרים, אגב, דוברי אנגלית, וגם התפריט באנגלית בלבד. אם אתם עילגים באנגלית, בואו עם מתורגמן. במקרה הגרוע פשוט תגידו רק "צ'יפס ואורגזמה". זה בינלאומי וזה יעבוד לכם. כמעט כל דבר בינלאומי יתקבל כאן בברכה.
כמה פעמים אתם עוצמים עיניים ומתפללים שתתעוררו בחו"ל? בערך פעמיים ביום, אני משערת. אז אומנם בכניסה למייק'ס פלייס לא ישאלו אתכם האם ארזתם לבד והאם המזוודות היו איתכם כל העת. אבל האווירה, האוכל והאוכלוסיה בהחלט יגרמו לכם להרגיש שקפצתם לצד הנכון של הגלובוס, ולו לערב אחד בלבד.