הערב ביצע
האח הגדול שני ניסויים מרתקים בבני אדם. כל עוד הנבדקים הם דיירי הבית - זה נחמד, אפילו כמעט שגרתי. הרי מהו האח הגדול אם לא ניסוי אנתרופולוגי אחד גדול וכל השטויות האלה שמוכרים לנו ביחסי ציבור. אבל כשהנבדקים הופכים להיות אנחנו, כן, אנחנו, אנחנו שהמסרונים שלנו מממנים את הסטיילינג של אסי - זה כבר עובר את הקו האדום, והאח הגדול כבר הראה לנו שהוא יודע איך ראוי להתנהג כשקווים אדומים נחצים.
"לכל איש יש שם, שנתן לו אלוהים, ונתנו לו אביו ואמו" (האח הגדול מקריא משירי זלדה לגואל פינטו, ברגע של סוגה עילית)
הניסוי הראשון שנערך הערב אושש באופן סופי ומוחלט את ההנחה שברגע שאומרים לך לא לעשות משהו, כל מה שתוכל לעשות זה אותו, וברגע שיאמרו לך לעשות משהו, בשום פנים ואופן, ולא משנה מי יעזור לך, לא תצליח לעשות אותו. בחישוב גס, כתשעים אחוז מזמנם בבית מבלים הדיירים בבכי, או לחלופין, בגרימת בכי לסובבים אותם. הערב החליט האח הגדול להעניק לדיירים כמעט משימת צ'ופר, ולבקש מהם, בסך-הכל, להזיל דמעה (לתוך משקפת שמחוברת למבחנות, אמנם). 12 מ"ל בסך-הכל. באופן מפתיע אך מבוסס בספרות המחקרית, דווקא עכשיו יבשו מאגרי הדמעות, כל הבית שמח וצוהל, סער לא מוכן לבכות מתוך עיקרון כי הוא גב-גבר, וארז לא מוכן לבכות מתוך עיקרון כי מדובר, מבחינתו, במעשה רמייה. שניהם, אגב, בכו בסוף כמו גדולים (או כמו נשים, או כמו זייפנים, תלוי את מי שואלים).
האח הגדול, יש לך משהו עצוב לספר לי שקרה?
את רוצה לראות מה הפועל עשו בסלטיק?
(פותנה מנסה למלא את משימת הבכי, האח הגדול יודע איפה ללחוץ)
הניסוי השני שהתבצע אמש לנגד עינינו אמור להטריד אותנו הרבה יותר, שכן אנחנו שימשנו בו כקבוצת המחקר. בהרבה דרכים שונות ומשונות עובד עלינו האח הגדול מדי שבוע, ואפילו פעמיים בשבוע, אבל הנשיקה המשוקרנת בין סער לאיילה הייתה שיא של רמייה. במשך ימים שודרו פרומואים מרגשים, בהם ממזמזים השניים זה את זו ברגש ובמה שנראה כמו ספונטניות. ניתן רק לשער איזה קללות הפיק למראה התמונות הקשות פיה של מעיין סימן טוב, החברה שמחכה או לא מחכה לסער בבית. בסוף, כרגיל, התברר שלא ספונטניות ולא רגש, אפילו לא תשוקת בשרים בריאה: דיירי האח הגדול שיחקו אמת או חובה, כן, כמו שגם אתם עשיתם לפני כמה שנים. בנצי ולירן רקדו ריקוד ארוטי, סער ליקק ליוסף את הפטמה, ובין השאר, איילה נישקה את סער. סיבה טובה להפגיז בפרומואים? לא בטוח. השאלה הגדולה היא, מה כל-כך חזק בטכנולוגיה הזאת של צילומי וידיאו, שגורם לנו להמשיך להאמין להם גם כשברור לנו שמי שעומד מהצד השני של המסך עובד עלינו בשיטתיות מרשימה?
"גועל נפש! מצעד בירושלים? בעיר הקדושה למוסלמים, מצעד? בושה לך!" (פותנה, מנסה לעזור לגואל לבכות)
בסופו של דבר, מי שאמורים להרגיש באמת רע עם כל העניין הם דווקא אלה שאחראים על שידור הפרומו השקרני. אנחנו אולי פספסנו שעה-שעתיים מחיינו בניסיון להבין מתי נישקה איילה את סער או להיפך. הם, לעומת זאת, יתקשו לנפק חומרים לעשרות התוכניות הבאות כשאף לא זוג אחד מתרקם על המסך, אלא אם אלירז ייכנס לעניינים ויפתח במהרה תשוקה מינית לוהטת כלפי שרה.
"הוא חושב שהוא עושה יוגה אז כבר מותר לו הכל" (שרה עלתה על הקטע של יוסף)
בשלב זה של הטור ניתן לגלות שג'י, הרמלאית שהתנגחה עם מעיין חודדה, הודחה הערב אחר כבוד מן הבית. מפתיע, כי היה נדמה שדווקא יוסף, על ברכות השמש, האהבה והאנרגיה שלו, הוא זה שיישלח לברך לביתו. אלא שנדמה שהבכי המצמרר שלו ברגעים האחרונים לשידור התוכנית, על מחלתו של אביו ומותו של אמו, הצליחו לחלץ מעט רגש גם מאלה מבינינו שנוהגים לתקשר עם הזולת על-ידי סימוס ספרות למספר 2020. מוסר השכל? סער, ארז, יוסף - בכו את דרככם לגמר. אולי זה אומר שתהיו קצת פחות מי שאתם באמת, אבל במחשבה שנייה, אולי זה לא רעיון כזה גרוע.