הזרוע הנעלמה של האיחוד האירופי

על השיטתיות הזו מישהו משלם. כי כדי להפעיל את המערכת המשומנת הזו צריך כסף, והרבה. פניות לבית המשפט ושכירת עורכי דין, גביית עדויות ואיסוף נתונים, כתיבת דוחות וארגון כנסים בארץ ובעולם – כולן פעולות שעולות ממון רב. כך גם תשלום ליחסי ציבור. חלק משמעותי מסכומי הכסף הללו, חושף הדוח, מגיע מבחוץ. עשרות מיליונים מדי שנה. בלי התמיכה האירופית, אומר יו"ר NGO Monitor פרופ' ג'ראלד שטיינברג, כל זה לא היה קורה. "איש לא היה שומע על ארגון כמו 'שוברים שתיקה', שמקיים מסע הרצאות בארה"ב ומאשים את ישראל בפשעי מלחמה, לולא הסיוע האירופי. בלי התמיכה האירופית ארגון 'בצלם' לא יכול היה להחזיק בלונדון לוביסטית המייצגת שני ארגונים ישראלים נוספים, ושלוחצת על ממשלת בריטניה להכיר בדוח גולדסטון ופועלת בבתי המשפט שם נגד ראשי המדינה וצה"ל. כל המסע הפוליטי הבינלאומי לבודד את ישראל ולפגוע בה בבתי משפט בעולם – הכול ממומן על-ידי מדינות אירופה בעשרות מיליונים מדי שנה. הכסף הזה נותן לארגונים את היכולת להשפיע השפעה יתרה, יום יום, בארץ ובעולם, בטענה שהם חלק מהדיון הישראלי – זאת למרות שהם שוליים שבשוליים של הציבוריות הישראלית, ורק הכסף האירופי, שמוזרם רק לכאן ולא לשום מדינה מערבית אחרת, הוא שמעניק להם את העוצמה הזו". מקרה המבחן המרכזי בדוח הוא 'בצלם'. "בתיאוריה, בצלם מצהיר שאינו מבחין בין קורבנות פלשתינים לבין קורבנות ישראלים", כותבים מחברי הדוח. בפועל, באחד מניירות העמדה של 'בצלם' נכתב: "כארגון ישראלי מתמקד 'בצלם' במעשיה של ישראל ובאחריות שלה לפגיעות בזכויות האדם, ולכן מסמך זה אינו עוסק בדרכי הפעולה של הצד הפלשתיני". בדברים אלה, כותבים מחברי הדוח, "מאשר הארגון את חד-צדדיותו". זה בדיוק ההבדל בין זכויות אדם לאג'נדה פוליטית. ומההצהרות לשטח. בצלם מפעיל פרויקט הקרוי 'חמושים במצלמות', במימון הארגון הבריטי 'אוקספם', המציג עצמו כארגון למלחמה בעוני בעולם. המצלמות ניתנו רק לפלשתינים, על-מנת "לחשוף את הפרת זכויותיהם" – אך לא למתנחלים החיים גם הם בשטחים, ואשר טוענים גם הם לפגיעה בזכויות האדם שלהם. יתרה מכך, בצלם כלל לא מדווח על מקרים שבהם פלשתינים פוגעים בזכויות מתנחלים, בשוטרים ובחיילים בשטחים. בשורה התחתונה, מסכם הדוח של NGO Monitor: "פעילותו של הארגון (בצלם – א"כ) מקדמת את הנרטיב הפלשתיני לגבי הסכסוך, ופעמים רבות חוסר האיזון ניכר בפרסומיו". כרבע מתקציב בצלם מגיע מתרומות זרות. בשנים 2007-2006 הסתכם המימון האירופי לארגון ביותר משלושה מיליוני שקלים. בצלם כמובן אינו היחיד, אבל פעילותו מוכרת. מעניין להתעכב על שמות פחות ידועים, למשל ארגון הגג 'אִתִגָ'אה', המצהיר על עצמו כ"אגודה המייצגת של הארגונים הלא-ממשלתיים הפלשתינים בישראל". כיוון שכבר חמש שנים לא הגיש הארגון דוחות כספיים לרשם העמותות, הוא איננו זכאי למעמד של "ניהול תקין". זה לא מפריע לו להחזיק יועץ מיוחד באו"ם, ולהקדיש את עיקר משאביו למתקפה על ישראל. אִתִג'אה היה דומיננטי בארגון שתי ועידות דרבן. הוא זוכה להופיע בפני גופים מגוונים של האו"ם, ומעיד על עצמו כמי ש"כיוון את החזון והעמדה של הארגונים הלא-ממשלתיים הפלשתינים בתוך ישראל". שווה להתעכב על כמה ציטוטים שמנפק הארגון המוכר על-ידי רשם העמותות של מדינת ישראל. כרוז אחד מאשים את ישראל ב"ניסיון סרסור באנטישמיות... מבצעת רצח עם ופשעים נגד האנושות". במקום אחר הוא קורא "...לחרם (על) ישראל והגשת תביעות נגדה, והוקעתה כישות גזענית וקולוניאלית והוקעת הציונות כגזענית. זוהי קריאת המלחמה... ציונות גזענות, ישראל אפרטהייד". ובכרוז נוסף בעקבות 'עופרת יצוקה' מסופר על "הפיכת עזה על-ידי צה"ל למעין מחנה השמדה במלוא מובן המילה ובמלוא הייחוס ההיסטורי של הדבר". אתג'אה גם "חבר בוועדה הפלשתינית לחרם, סנקציות ומשיכת השקעות, פורום המעודד חרם כלכלי, ספורטיבי ואקדמי נגד ישראל" - לשון הדוח. מה תרמה אירופה לאתג'אה? מכיוון שהדוחות האירופיים בעייתיים, המספרים אינם ברורים. אבל ידוע שהייתה תרומה מהאיחוד האירופי, מ'קרן פרידריך ניומן' בגרמניה, מה'כריסצ'ן אייד' באנגליה, ומ'תוכנית יורומד'. מחזור הפעילות של אתג'אה בשנת 2004 עמד על 567 אלף שקלים, 490 אלף מתוכם כספי תרומות.

וכך עובדת השיטה: כסף גדול, שחלק נכבד ממנו מגיע ממקורות זרים, מאפשר לארגוני זכויות האדם הישראלים לשמור על פרופיל עשייה גבוה. אצל חלק מהארגונים (למשל שלום עכשיו או שוברים שתיקה) קרוב למחצית מהפעילות ממומנת בכספי ממשלות אירופיות. בחשבון כולל, מדובר בעשרות מיליוני שקלים המאפשרים העסקה של מאות בני אדם על בסיס קבוע. ללא התמיכה הכלכלית הזו לא היו יכולים להקדיש את זמנם לקידום השקפת עולמם. כדי להשפיע על מערכות השלטון ועל הציבור נוקטים הארגונים כמה טקטיקות בעלות אפקט מצטבר עצום. הכלי הראשון והמרכזי הוא בתי המשפט, ובמיוחד בג"צ. הפנייה לערכאות משיגה את שתי המטרות העיקריות של ארגונים אלה באבחה אחת: לחץ על השלטון לשנות את עמדותיו העיקריות, ויצירת דעת קהל. לא חייבים לנצח בהליך המשפטי כדי להשיג את התוצאות הללו. על-פי נתוני 'המוקד לזכויות הפרט', 75 מפניות ארגון זה לבית המשפט נענות בחיוב עוד לפני שהסתיים הדיון. כלומר, עצם הגשת העתירה, עוד לפני הפסיקה, גורמת לשלטונות – במקרה זה מדובר בעיקר בצה"ל – לסגת מעמדתם המקורית ולהיענות לעתירה. למעשה, מגלה הדוח, אפילו כישלון בבית המשפט אינו סוף פסוק. מרבית ארגוני "זכויות האדם" המדוברים הם "שחקנים חוזרים" בבג"צ, כפי שמכונים גורמים העותרים שוב ושוב ושוב. 23 הארגונים שנבדקו במחקר עתרו בעשור האחרון לבג"צ 440 פעם. "שחקן חוזר" הוא בעל סיכויים משופרים לזכות. התופעה הזו הוכחה במחקרים, וקל להסבירה גם באופן רציונלי. ראשית, ככל שאתה עותר יותר כך אתה מבין טוב יותר את "שפת העליון" ויודע מה יידרש ממך כדי להצליח בפעם הבאה. שנית, עצם הגשתה של עתירה מעוררת דיון שיוצר לחץ ציבורי לטובת הנושא שהועלה, וכך בעתירה הבאה שתגיש בנושא קרוב, גדלים הסיכויים שהשופטים בכל זאת יבואו לקראת הפונים. שלישית, פנייה לבית המשפט מלווה ברעש ציבורי ותקשורתי. מכל הסיבות האלה, אצל שחקנים חוזרים גם הפסד בבג"צ הוא רווח נקי לקראת הפעם הבאה. אמצעי השפעה שני של הארגונים הלא-ממשלתיים הוא אירועים יזומים: פרסום דוחות וניירות עמדה, עריכת מחקרים, קיום כנסים, הפגנות ומחאות, ואפילו סתם הצהרות לתקשורת. כך למשל, במהלך שלושת השבועות של מבצע 'עופרת יצוקה' פרסמו כחמישים ארגוני זכויות אדם ישראלים לא פחות מ-500 הצהרות בנוגע ללחימה. רובן ככולן תקפו בחריפות את ישראל, האשימו אותה בפשעי מלחמה וקראו להפסקת פעולותיה. לחמאס הקדישו אותם ארגונים גינוי רפה, אם בכלל. גם כאן מדובר בשטיפת מוח מצטברת. הדרך השלישית, הפחות מוכרת בישראל אך בעלת ההשפעה הניכרת על מעמדה בעולם, היא הפעילות בחו"ל. קלוטשטיין מגלה כי "רוב הפעילות מופנית החוצה. פניות לבתי משפט במדינות אחרות, פניות לאו"ם, קריאות לחרם – כל אלה יוצאים גם מכאן. דווקא בשל היותם ארגונים ישראלים הם מקבלים במה נרחבת בעולם". ב-NGO Monitor מייחסים לפיכך לארגונים הישראלים תרומה משמעותית למסע הדה-לגיטימציה האנטי-ישראלי בעולם. האפקט המצטבר הוא כמו עינוי סיני על ראשה של דעת הקהל בישראל. עוד עתירה. עוד ויכוח בתקשורת. עוד ביקורת פנימית, ועוד שחיקה בכוח העמידה. כך עובדת השיטה כבר שנים ומשיגה תוצאות. סיכול ממוקד, גדר ההפרדה, המצור על עזה – כולן סוגיות שכתוצאה מהלחץ המשפטי-תקשורתי של הארגונים הללו נאלצה הממשלה לשנות בהן מדיניות. אותה דינמיקה, רק בניסוחים קיצוניים בהרבה, מתרחשת בעולם שלא ממש בקי בעובדות. האשמות תכופות של ישראל בפשעי מלחמה, השוואה בינה לבין הנאציזם או בין הציונות לגזענות, כל אלו משחירים את פניה של ישראל בשיטתיות – והכול בניצוחם של ארגונים ישראלים.

גוף חשוב נוסף המציג טלפיו כבלתי פוליטי אך זהותו הקיצונית ברורה הוא 'עיר עמים'. אירופה תורמת לעיר עמים ובגדול. ברשימת התורמים המעודכנת מופיעים הגופים הבאים: האיחוד האירופי (1.7 מיליון שקלים מתוך תקציב של ארבעה מיליון ב-2007), 'הקרן החדשה לישראל' (ובשמה האנגלי, שבו היא משווקת עצמה לתורמיה בעולם: 'הקרן לישראל חדשה'), שגרירות בריטניה בתל אביב, שגרירות נורווגיה בתל אביב, 'המכון לקשרי תרבות חוץ' מגרמניה ומשרד החוץ הצ'כי. אלה וקרנות זרות נוספות העמידו לרשות עיר עמים 67% מתקציבו ב-2007. האג'נדה הפוליטית של עיר עמים זועקת לשמים. העמותה מדגישה את אי ההכרה בריבונות ישראל במזרח ירושלים. השכונות הירושלמיות גילה, פסגת-זאב ורמות-אשכול מסומנת במפות הארגון כהתנחלויות, בעוד מחנה שועפט מוגדר "גטו". במטרות המוצהרות של עיר עמים נטען שפעילותה המשפטית נועדה "לעכב ולמנוע צעדים חד-צדדיים", בלי לציין מאיזה צד. בפועל, עותרת העמותה לעיתים תכופות נגד פעולות חפירה, בינוי ורכישה של יהודים במזרח העיר, ולעולם לא נגד פעולות זהות של ערבים. מנגד, את הבנייה הערבית הבלתי חוקית בירושלים עיר עמים מצדיקה. וכדי להסיר סופית את המסכות מצטט הדוח את ההגדרה של עיר עמים לפרויקט החפירות הרחב בעיר דוד: "מיזם ממשלתי-התנחלותי (הלובש) סממנים של גן שעשועים אוונגליסטי של הימין הדתי לאומי". באופן מפתיע, העמדות שמבטאת עיר עמים, הנתמכת על-ידי אירופה, זהות לעמדות שמביעה אותה אירופה. כשם שהאיחוד האירופי אינו מכיר בהחלת הריבונות הישראלית בירושלים כך גם עיר עמים. העמותה גם קוראת לאמץ את יוזמת השלום של הליגה הערבית (מה זה עניינה?) – עמדה זהה לזו של האיחוד. האם יש כאן מקריות? זו השיטה, וכך היא עובדת אצל שלום עכשיו, האגודה לזכויות האזרח, עדאלה, 'במקום', 'זוכרות', מחסום ווטש, 'אגודת הגליל', 'גישה', 'יש דין', 'מרכז מוסאווה' וארגונים אחרים שלא נבדקו במחקר. התהליך נמשך זה כעשור, ובמסגרתו זורמים סכומים של עשרות מיליונים מממשלות באירופה לארגונים בעלי זהות פוליטית בישראל. על תנועות הכספים אין פיקוח ממשי, כך שמדינת ישראל לא ממש יודעת מה נעשה מתחת לאפה, וכיצד מי שקרויות ידידותיה באירופה פועלות בתוך שטחה הריבוני נגדה ממש. למרות חומרת הממצאים, המלצות המחקר מתונות. אין קריאה לממשלה למנוע כליל את העברת התקציבים, אלא רק לדאוג לשקיפות התהליך. הכותבים מציעים שכל גוף ממשלתי חיצוני המעביר סיוע כספי לארגונים לא-ממשלתיים יודיע על כך לממשלה, שישים יום לפני ביצוע ההעברה. עוד מציעים הכותבים שהממשלה תבקש מהמדינות הרלוונטיות מידע על הקריטריונים שלפיהם מתקבלות ההחלטות במי לתמוך ובכמה. "יש לשמר את עקרון חופש הביטוי", הם מסכמים, ועם זאת יש "להגביל את היכולת של מדינות זרות לתמרן את הפוליטיקה הישראלית ולתרום לדמוניזציה של הציונות, ובכך לערער את הלגיטימציה הבינלאומית של ישראל". ממשרד החוץ נמסר בתגובה: "ישראל מודעת לנושא ומטפלת בו, בין השאר באמצעות מינוי אחד מבכירי המשרד לטפל בנושא באופן קבוע. ישראל מתנגדת לעניין, והדגישה בפני המדינות הרלוונטיות שאין להתערב, באופן זה או אחר, בהליכים פוליטיים פנים-ישראלים, וכי מדובר בהתנהגות בלתי ראויה. בין השאר דורשת ישראל מידידותיה באיחוד האירופי שקיפות בכל סוגיית התמיכות הכספיות בגופים ישראלים. מספר מדינות אירופיות כבר הבטיחו לישראל שכללי התמיכה אכן יעמדו בעתיד במבחן השקיפות והפרסום המתבקשים".

בתגובה לשאלת 'מקור ראשון' אם תמיכת האיחוד האירופי בארגונים ישראלים אינה בגדר התערבות של ממשלות זרות בענייניה הפנימיים של המדינה, התערבות החורגת מן המקובל בקשרים בין מדינות, נמסר לנו מדוברות האיחוד: "תמיכת האיחוד בפרויקטים העוסקים בזכויות אדם אינה בגדר התערבות, ואינה חורגת מיחסים מקובלים בין מדינות. האיחוד מקדם את ערכי הדמוקרטיה וזכויות האדם בכלים רבים, והדבר מהווה מרכיב קבוע ביחסי החוץ שלו. בעשותו כן, האיחוד האירופי מקדם את הבסיס החוקי לזכויות אדם, המוכר בכל ההסכמים שחתם האיחוד עם מדינות אחרות מאז 1995. "עם ישראל חתם האיחוד על הסכם שיתוף פעולה בנושא זכויות אדם ב-1995, וההסכם נכנס לתוקף בשנת 2000. סוגיות המטופלות במסגרת מדיניות זו הן למשל מאבק בעינויים, עונש מוות, גזענות ועוד. מתוך הכרה בתרומתם של ארגונים לא-ממשלתיים לקידום ערכים אלה הקים האיחוד ב-1994 את המכון האירופי לדמוקרטיה ולזכויות אדם. מטרות המכון הן קידום ערכים אלה במדינות אחרות באמצעות הענקת תמיכה פיננסית למי שפועלים למענם. "תוכנית השלום והשיתוף של האיחוד האירופי, הקיימת כבר כמה עשורים, תומכת גם היא במוסדות של חברה אזרחית המקדמים שלום, סובלנות ואי אלימות במזרח התיכון. תוכנית זו מופעלת לא רק בישראל, אלא גם בירדן ובשטחים הפלשתינים. מטרת התמיכה היא לשקם את הביטחון בתוך כל אוכלוסיה ובין האוכלוסיות, לקדם נושאים המשפיעים על חיי כל אדם ורווחתו ולהפגין את היתרון שבעבודה משותפת והרווח המופק מכך. "האיחוד אינו תורם לארגונים ככאלה, אלא לפרויקטים המוגדרים במדויק ואשר מטרותיהם מתואמות על נציבות האיחוד האירופי בישראל. הנציבות נעניתם להצעות שקופות וגלויות. יתרה מכך, חלק מהפרויקטים המוצעים על-ידי הארגונים המוזכרים אינם מקבלים תמיכה על-ידי האיחוד האירופי".

אם התמיכה היא בארגוני זכויות אדם בישראל בכלל, כיצד היא נופלת בצד אחד בלבד של המפה הפוליטית-אידיאולוגית הישראלית?

"על-פי השקפת האיחוד האירופי זכויות אדם אינן סוגייה אידיאולוגית או פוליטית, אלא משהו שאמור לקבל תמיכה מכל חלקי החברה. האיחוד ישמח לקבל הצעות לפרויקטים מכל חלקי החברה והסקטורים בישראל".

מהם הקריטריונים שלפיהם מחליט האיחוד במי לתמוך?

"הקריטריון העיקרי לקבלת תמיכה הוא הרלוונטיות, האפקטיביות והתמיכה של הפרויקט המוצע ביחס לסדרי העדיפויות כפי שנקבעו בהצעות המכרז שפרסם האיחוד. כן נבחנת היכולת הכלכלית והביצועית של המועמד".

מדוע משלחת האיחוד האירופי ברמת-גן מסרבת למסור מידע על תמיכתה בעמותות המגדירות עצמן כארגוני זכויות אדם בישראל?

"זוהי לחלוטין לא אמת לומר שמשלחת האיחוד ברמת-גן סירבה למסור את המידע הנ"ל. הנתונים על התמיכה בתוכניות לשיתוף פעולה ושלום מוצגים בבהירות באתר האינטרנט של אגף שיתוף הפעולה של המשלחת בכתובת www.delisr.ec.europa.eu".

מדוע התקליטור עם המידע בנושא שהועבר לארגון NGO Monitor כלל מידע מצונזר?

"חלק גדול מהמידע שביקש ארגון NGO Monitor הועבר אליו. עם זאת, חלק מהמידע הוסתר מנימוקי ביטחון הציבור, הגנה על הפרטיות ואינטגריטי. משלחת האיחוד בישראל הזמינה את NGO Monitor לערער על ההחלטה בפני בית הדין של האיחוד".

במרחק קפיצה מבית ראש הממשלה, בדירה ירושלמית טיפוסית, יושב אלי קלוטשטיין ונובר בניירות וברשת. אם הייתה לו אפשרות טכנית להראות לדייר שממול את החומרים, אין ספק שהיו הופכים לאישיו בפגישה הקרובה של נתניהו עם נציגי האיחוד האירופי. שכן הממצאים שעלה בידיו לגלות מובילים למסקנה עובדתית חד-משמעית: ממשלות באירופה ובאיחוד האירופי בוחשות בענייניה הפנימיים של ישראל ומתערבות בוויכוח הפוליטי באמצעות מימון משמעותי לארגונים מקצה אחד של המפה. על עומק הנזק הנגרם לישראל אפשר היה להתרשם מפרשת גולדסטון, שבה הגיעה השיטה לשיא. עוד במהלך המבצע יצאו ארגונים ישראלים נגד ישראל, הוקיעו אותה כפושעת מלחמה ובכך הכינו את הקרקע ונתנו לגיטימציה להכפשתה בעולם. אחרי המבצע אספו הארגונים "עדויות" ופרסמו דוחות פסבדו-מדעיים המאשימים את ישראל ואת צה"ל בפשעים. הדוחות, במיוחד משום שיצאו מישראל, קיבלו תהודה רחבה בעולם, אף שאיש לא בדק את מהימנותם, ותרמו תרומה נוספת לקעקוע תדמית ישראל. בשלב הבא בא גולדסטון והסתמך בהרחבה על הדוחות הישראלים כאילו היו תורה מסיני. המעגל נסגר בכך שהעולם, בכלל זה האירופי שתרם בעקיפין למסע ההכפשה, אימץ את דוח גולדסטון כפסק דין מוגמר. על מעגל הקסמים הזה מבקשים קלוטשטיין ושותפו ליאור אבני להתריע. במשך חודשים הם מתחקים אחר נתיבי הכסף אשר עשר שנים לפחות עושה את דרכו מאירופה למי שמתקראים ארגוני זכויות האדם בישראל. מטרתם המרכזית הייתה לפענח את היקפי התמיכה שמקבלים הארגונים מהממשלות הזרות. התחקיר היה מסובך. הממשלות האירופיות ובראשן האיחוד האירופי עצמו הערימו מכשולים, ועדיין מסתירים את עיקר המידע. כדי להשיג את הנתונים פנו לשלל גורמים בארץ ובאיחוד האירופי, אך ללא הועיל. גם חברים בפרלמנט האירופי שהציגו שאלות בנושא, לא הצליחו לקבל תשובה ברורה, אף על-פי שהאיחוד מחויב בשקיפות. בסופו של דבר, ואחרי לחצים כבדים, העבירה נציגות האיחוד האירופי בישראל תקליטור עם המידע המובטח. הדיסק הגיע – אך ללא מספרים. גורמים עלומים הותירו בתקליטור הררי מילים והבטחות ל-AUDIT (ניהול ספרים תקין) – אך מחקו כל אזכור לגבי סכומי הכסף שהועברו. למרות המכשלות עלה בידי קלוטשטיין ואבני להגיע לתוצאות שהתפרסמו השבוע במחקר 'ריבונות על תנאי – היקף התמיכה של ממשלות זרות בארגונים פוליטיים בישראל'. תרשים הזרימה המתואר במסמך הולם את מה שרבים בישראל חשים אך אולי לא ידעו לנסח עד הסוף. כסף ממשלתי אירופי שמגיע לארץ הופך למנוף תעמולה פנימי ובינלאומי נגד ישראל. או כפי שניסח זאת שר החוץ אביגדור ליברמן בשיחה עם 'מקור ראשון' לפני כמה חודשים: "ארגוני ה-NGO (Non Government Organizations - ארגונים בלתי ממשלתיים) האלה קובעים במידה רבה את סדר היום העולמי. לפעמים יושבים להם שניים-שלושה אנשים בחדר קטן ומוציאים דוח שמשפיע על כל הזירה הבינלאומית. משרד החוץ חייב להיות אקטיבי בנושא הזה". ובכן, גם קלוטשטיין, אבני ושאר שותפיהם בארגוןNGO Monitor ובמכון לאסטרטגיה ציונית יודעים לשבת בחדר קטן ולפרסם דוחות – בתקווה שישפיעו לא פחות. בהובלתו של פרופ' ג'ראלד שטיינברג, העוקב כבר שנים אחרי ארגונים אלה, הם מנסים לעורר את דעת הקהל ומעצבי המדיניות להבנת ההשפעה השלילית, הפנים-ישראלית והבינלאומית, שיש להם על ישראל. הם עושים סדר במרכיביה הגלויים של השיטה, וחושפים את מרכיביה הסמויים, אלו הקשורים בתמיכה החשאית האירופית. "אנחנו מדברים על כחמישים ארגוני זכויות אדם הפועלים בישראל, כמחציתם מרכזיים יותר", מסביר קלוטשטיין, המשמש ראש דסק ערבית ועברית ב-NGO Monitor. "בחרנו בארגונים אלה משום שמאז ועידת דרבן ב-2001 נעשה שימוש ברור במסווה של זכויות אדם ככלי לתקיפת ישראל. הרבה ארגונים מנצלים את הכלי הזה, בין במישור הבינלאומי בין בהפעלת הזכויות באופן סלקטיבי, כדי לנגח את ישראל". עמיתו דן קוסקי, דובר הארגון לשעבר, מוסיף: "הבחירה של ארגונים אלה בנושא זכויות האדם אינה מקרית. זה הרי קונסנזוס. מי יתנגד לזכויות אדם. יתרה מכך, ברגע שהם מציגים את עצמם כשומרי זכויות הם נהנים מאפקט ההילה. כלומר מיחס של אמון מוחלט ואי בדיקה של דבריהם, כי הם הרי מדברים בשם זכויות האדם. גם אנחנו לא נגד זכויות אדם אלא רק נגד הפעלה סלקטיבית שלהן".