"סרוגים", 22:10
נידה. לא מדברים על זה, או שכן. בחוגים מסוימים לא, בחוגים אחרים ודאי שכן. מאמרים שלמים נכתבו בנושא נידת האשה ביהדות. האם המנהג משפיל את האשה, או שמא דווקא מאדיר את כבודה? האם האיסור מחזק את מעמדה בבית, או ממדר אותה ומסמן לה את תפקידה העיקרי? ובכלל - מה עושים? שמים מחיצה במיטה? שולחים את הגבר לישון בסלון? והכי חשוב, אלוהים, איפה נמצאת הטלוויזיה?
"סרוגים", סדרת הדתיים הרווקים, שגילתה לנו שגברים הם מניאקים משני צדי ציר האמונה הדתית, ושבחורות רווקות מעל גיל 30 זה בסדר, כל עוד הן יודעות שעתידן צופן להן כיסוי ראש בסופו של מסלול, חזרה אתמול לעונה שנייה. לאחר "מרחק נגיעה" המרוחקת מהמציאות ו"מעורב ירושלמי" הכבדה, התגלתה "סרוגים" כגרסה הרעננה והמעניינת של הז'אנר, והחזירה לביצה הירושלמית את הכבוד הראוי לה.
העלילה מתפתחת הפעם בכיוון לא צפוי. בצהרי יום חתונתה, מגלה יפעת, הכלה (יעל שרוני), שהיא קיבלה מחזור. בהתייעצות עם אמיר, החתן (עמוס תמם), הם מחליטים לא לספר לרב, אבל עדיין - לא לחפף בנידה. המשמעות: החתן לא יכול לגעת בכלה ולשים עליה טבעת, וגם לא לתת לה לשתות מהיין. ליל הכלולות יתקיים במיטה יהודית עם רווח המפריד בין הזוג, וחדר ההתייחדות? רחמנא ליצלן. אבל מה, זאת חתונה בלי כל הבוג'אראס, וזה נהדר.
יוצרי הסדרה לייזי שפירא וחווה דיבון פותחים את העונה השנייה בבום של ערבוב רגשות - בסצנת דילוגים בין רחבת ריקודים צוהלת למיטה בבית החולים. ערבוב שמחה ועצב הוא שילוב שחוק, אבל מה לעשות, השילוב הזה לקוח מהחיים עצמם. האושר מהול בנאחס. בעוד בחיים השילוב הזה גורם לנו לפעמים לרצות לברוח לציניות, זה לא קורה כאן, כי ב"סרוגים" זה עשוי מצוין ולכן זה גם עובד. אם היה מדובר בסדרה על חילונים, התסריטאים היו בוודאי מתבלים את העלילה בהריון כדי לסגור את הפינה של החיים והמוות עד הסוף. אבל כאן, בשל הנסיבות, מוחלט להסתפק בהגעת המחזור, והנה: הנידה מעולם לא נראתה סקסית יותר.
אולי הסוד הגדול ביותר של הצלחת "סרוגים" הוא הנגיעה האנושית של התסריט. כן, זה אנושי להסתיר מחברך ביקור בהול בבית החולים כדי לא לקלקל את האווירה ביום החתונה. זה אנושי שהכלה מתפוצצת מקנאה בחברתה הרווקה כי היא זאת שתזכה לגלות ולחוות עוד דברים, בעוד השנייה נותרת מאחור. אנושי גם שהכלה מתה מפחד. אנושי גם להתלוצץ שאולי הרצפה באולם עשויה מפל קל. ואנושי לטבול ולקפץ במעיין סודי עם איש זר. טוב, בעצם, זה אולי לא הדבר הכי אנושי שאפשר להעלות על הדעת. השם ישמור את כולנו.