"מקובלת עלינו מסקנתו של בית הדין האזורי, כי התנהגותו של המפקח בהקשר של החוק, הוא מסוג ההטרדות "הקלות" בהן הוכחו הצעות חוזרות ונשנות בעלות אופי מיני. משנמצא כי הוכחו יסודותיה של ההטרדה המינית, על-אף שאין מדובר במקרה חמור של הטרדה מינית, צדק בית הדין האזורי בקביעתו, כי המפקח אכן הטריד מינית את העובדת כמשמעו בחוק. ההגיון המונח, בין היתר, ביסוד מסקנה זו עניינו בחשיבות הנודעת לכך שעובדות ועובדים במקום עבודה יהיו חופשיים מהצעות חוזרות ונשנות העולות כדי הטרדה מינית, מתוך זכותם לכבוד וההגנה על פרטיותם". כך קבעה (יום ב', 12.04.10) שופטת בית הדין הארצי לעבודה, ורדה וירט לבנה, בערעור על מסקנותיו של בית הדין האזורי לעבודה בגין הטרדה מינית.
באותה פרשה הגישה עובדת בחברה ששמה נאסר לפרסום (לצורך מניעת זיהוי העובדת עצמה מתוך שם החברה, ככל הנראה) תביעה כנגד החברה וכנגד המפקח הישיר שלה, בטענה ולפיה הוטרדה מינית, סבלה מהתנכלות מצד המפקח לאחר שהשיבה בשלילה לחיזורים הבוטים מה, ופוטרה שלא כדין עקב סירובה זה לשתף פעולה עם ההטרדה המינית. בית הדין האזורי קבע כי נתקיימה הטרדה מינית אמנם, אולם ב'רף התחתון של ההטרדות המיניות' (המפקח הציע לעובדת חזור והצע להיות ה"חברה שלו", ביטוי אשר במגזר הערבי השמרני, ובאותן נסיבות, כוון ל"חברות" במובן המיני), אולם פיטוריה של העובדת נגרמו על-רקע עבודתה וללא כל קשר לדחייתה את חיזוריו האגרסיביים של המפקח.
מהי הטרדה בעלת אופי מיני
כאמור, שני הצדדים ערערו, ובערעורו גרס המפקח כי ההצעות אשר הוא הפנה כלפי העובדת, "להיות חברתו" לא נשאו כלל וכלל אופי מיני. בית הדין הארצי לעבודה נדרש לבדוק מהי הצעה בעלת אופי מיני: הוא קובע כי:
"האם הצעותיו של המפקח לעובדת הן "הצעות בעלות אופי מיני"? אין חולק, כי ניסוחם של הדברים על-ידי המפקח לא היה בעל אופי מיני בוטה ומפורש אלא נאמרו בצורה מנומסת יותר, בלשון "אני רוצה שתהיי חברה שלי". נוסח כזה של הדברים, לעתים, יכול להשתמע בשני פנים - הפן של הצעת ידידות תמימה ללא אופי מיני והפן השני - הצעה של חברות בעלת אופי מיני וכאשר המילים משתמעות לשני פנים, הרי שיש לבחון את הנסיבות הסובבות את האמירה ואת ההתרשמות הישירה של הערכאה הדיונית מן העדויות. בית הדין קמא אכן ביטא את ההתלבטות שעמדה בפניו בפרשנות של המילים ומשום החובה המוגברת של בעל המרות, קבע כי הכף נוטה לכיוון הקביעה, כי הייתה כאן הטרדה מינית מצידו של המפקח כלפי העובדת".
ביה"ד הארצי לעבודה פסק כי דווקא מהקשרם של הדברים, כפי שבאו לידי ביטוי בתגובתה של העובדת, ניתן ללמוד כי ההצעות היו בעלות אופי מיני:
"אם נתייחס לתגובותיה של העובדת אין ספק בעינינו, כי הדברים לא נאמרו באופן שניתן לפרשו כהצעה תמימה לחברות וידידות שבין שני חברים לעבודה. ראיה לכך ניתן למצוא בדבריה שלה אל המפקח, כי היא מעוניינת ביחסי הידידות עימו כ-אח. אם אכן ההצעה הייתה בעלת אופי תמים ולא בעלת אופי מיני לא הייתה לעובדת כל סיבה לסרב להצעה זו, שהרי היא הייתה מעוניינת בחסותו המקצועית עליה ובקשרי חברות עמו. דווקא סירובה העיקש להצעות אלה מלמדות על אופי ההצעות והדרך בה נאמרו. ואף התנהגותו של המפקח כלפיה לאחר שעמדה בסירובה מלמדת כי הצעותיו נשאו אופי מיני וכוונתו בהצעת החברות הייתה "חברות" בעלת אופי מיני".
ביה"ד הארצי לעבודה מחזק את מסקנתו כי מדובר בהצעות בעלות אופי מיני גם מכך שהמפקח העיר לה כי "יש לה גוף יפה" וכי היא "מתלבשת יפה" וכי "אם יגיעו למצב אינטימי, ידעו כיצד להתנהג".
ההקשר המיני של המילים תלוי גם בהקשר התרבותי
בית הדין לעבודה המשיך וציין כי בבואו של בית המשפט לבחון אם אמירה מסוימת מהווה 'הטרדה מינית' יש לבחון אותה בהקשר רקעם התרבותי של הצדדים. אמירה כגון "תהיי החברה שלי" יכולה להתפרש הן כהצעת חברות תמימה, אפלטונית, והן כהצעת חברות אשר נושאת אופי מיני. בית הדין לעבודה הסיק כי לאור השתייכות העובדת והמפקח למגזר הערבי, שם השפה המדוברת הנהוגה מעודנת וביטויים בעלי אופי מיני אינם מושמעים בקול רם אלא באופן מוסווה, מרומז ומשתמע, הרי שבקודי השיח, השפה והתרבות של המגזר הערבי, ובהקשרם הקונקרטי של הדברים, הצעה כגון "תהיי החברה שלי" הינה הצעה מינית, שכן גבר מן המגזר הערבי לא יציע לאישה באופן ישיר "לשכב עימו" וכדומה. בית הדין הארצי לעבודה מחזק מסקנתו מהקשר הדברים:
"אנו סבורים, כי לפרשנות המילים יש להוסיף גם את התנהגות הצדדים, הנסיבות ואף את ההתייחסות למגזר אליו משתייכים שני הצדדים ואופיו. ובמה דברים אמורים? עצם העובדה שההצעה הייתה בלשון מנומסת ולא בלשון בוטה אין בה כדי להפחית מחומרת המעשה. כמו-כן, מקובל עלינו, שיתכן שבמגזרים ובתרבויות מסויימות, כמו המגזר הערבי אליו משתייכים העובדת והמפקח, הצעה מסוג כזה יש ותיעשה בלשון יותר מעודנת ופחות "חופשית" מן המקובל בחברה של היום. בנסיבות שכאלו, לשון "חברות" יכולה בקונוטציה או בחברה מסוימת להסתיר מאחוריה גם כוונה ליצור קשר אישי-אינטימי.
ביה"ד הארצי לעבודה: גם אם הפיטורין היו כדין, הייתה התנכלות
ביה"ד הארצי לעבודה קובע כי גם אם הפיטורין היו כדין, הרי שגם לפי הודאת המפקח הייתה התנכלות. העובדת מתארת כיצד, הגם שטיב וסוג העבודה המשותפת שלה עימו חייבה עמידה בקשר מילולי הדוק עימו בכדי לקיים את העבודה כהלכתה, הוא סירב ליתן לה מענה לשאלה מקצועית לאחר שהתלוננה כלפיו, ובכך גרם לה להצטייר באופן לא מקצועי כלפי אנשים אחרים:
"הוא היה מגיע לשטח ואומר לכולם שלום חוץ ממני, לא ענה לי לטלפונים, יום אחד התקשר אלי וירד עלי בקשר לתעלות שנשארו פתוחות בשכונות ניסן בחדרה שזו הייתה הוראה ממנו להשאיר את התעלות פתוחות, ניתן את הטלפון בפרצוף שלי, אחרי המקרה האחרון הוא פשוט הפסיק לענות לי לטלפון."
וכן:
"כשעבדתי באתר של לקוח, וביקשתי לקבל תשובות שהיו בסמכות המפקח, ולא יכולתי להשיגו, יצרתי קשר עם מר הורוביץ, פעולה שגררה תגובות נזעמות מצידו של המפקח"
ביה"ד הארצי מאמץ את קביעות ביה"ד האזורי לעבודה לעניין זה:
"ואכן, כפי שסבר בית הדין האזורי, דווקא על-רקע היחס יוצא הדופן של המפקח כלפי העובדת, רצונו להיות בקרבתה ויחס הדאגה והמסירות שהפגין כלפיה לא ניתן להסביר את השינוי הקיצוני ביחסו אליה. כל זאת, לאחר שהעובדת העידה שבמסגרת הצעותיו הבטיח "שיתמוך בי ויקדם אותי בעבודה". מתוך עדותה של העובדת בבית הדין האזורי ניתן ללמוד על המצוקה המקצועית בה הייתה שרויה, אך ממנה גם ניתן ללמוד על מעשי ההתנכלות מצידו של המפקח".
הוא קובע:
"מקובלת עלינו מסקנתו של בית הדין האזורי, כי המפקח לא הסית ולא התסיס את חבריו לעבודה כנגד העובדת, שכן כל האירועים הנוגעים ליחסיה העכורים של העובדת עם עובדים אחרים התרחשו עוד קודם לסירובה האחרון של העובדת להצעות המפקח. כמו-כן, מקובלת עלינו מסקנתו של בית הדין האזורי, כי המפקח לא היה זה שגרם לפיטוריה של העובדת, שכן אין יסוד להניח שלמפקח הייתה השפעה רבה כל כך עד שכל שרשרת הניהול של החברה הונחתה על-פי רצונו.
יחד עם זאת, אנו סבורים כי מעשי ההתנכלות, ההתנכרות והפגיעה בעובדת מצידו של המפקח עולים כדי "התנכלות" עקב סירובה להיענות להצעותיו החוזרות בעלות האופי המיני. לפיכך, יש מקום לטעמנו להעלות את גובה הפיצוי שנפסק לזכותה של העובדת".
בנסיבות אלו, כאשר בית הדין האזורי לעבודה ראה את ההטרדה ביתר חומרה, הוא פסק לעובדת סכום פיצוי הגבוה בכעשרת אלפים שקלים מזה שנפסק לה בערכאה דלמטה.