ארגונים עתרו נגד הרחבת תוכנית ויסקונסין

כמו בהגדה של פסח, בה 'הגדת לבנך את אשר עשו המצרים לבני ישראל', שבים העותרים ושונים בקצרה את עלילותיה של תוכנית ויסקונסין, תוכנית אשר קרעה לדידם מעל גוף המדינה את כותנת סמכותה, ומעל משתתפי התוכנית - את שלמת כבודם. הדברים שנאמרו חזור והאמר בכינוסים, בחברי-דיון, בניירות עמדה, בעדויות מן השטח, במאמרים ובהליכים קודמים שננקטו, נאמרים כעת בסעיפים ממוספרים, בשפה משפטית, תוך תיאור בסדר-כרונולוגי את מהלכיה של המדינה בבואה להתפשט מסמכותה ולאצול אותה (בלי שום בלמים או מנגנוני ריסון, או לפחות עם כאלו שהתגלו כבלתי-יעילים). לטענת העותרים "בתוכנית, כניסוי, הועברו לידי חברות פרטיות, הפועלות למטרת רווח, סמכויות מרחיקות לכת, סמכויות של כוח ושיקול דעת שלטוניים, הנוגעות לעצם קביעת זכאותם של אלפים לקצבאות הקיום". העותרים מתארים את מהלכה הכרונולוגי של התוכנית, החל מן הניסוי שיצא לדרך באוגוסט 2005, עד לתום החוזה בשנת 2007, אז הוגש בג"צ, וכלה בהארכה חוזרת ונשנת של חוזי-התפעול של קברניטיה, חרף הממצאים הקשים של (היעדר) "תועלתה", וההשפלות הקשות שעוברים משתתפיה.

"עומקן של הסמכויות שנמסרו בידי חברות למטרות רווח הוביל למישטור חייהם של אלפי המשתתפים בתוכנית, לפגיעה קשה בזכויותיהם בחוקתיות, ולאיום גובר על קצבאות הקיום שלהם", מציינים העותרים בפתח עתירתם. הכנסת אשר הייתה ערה לביקורת זו סירבה להרחיב את פריסתה של התוכנית לכל הארץ, ואישרה בכל פעם את הרחבת הניסוי בעוד מספר חודשים, וזאת במטרה לאפשר לחברות הפרטיות הסוררות לתקן דרכיהן, ולו במעט. סירובה של הכנסת להחיל את התוכנית על הארץ כולה לא הרשים את החברות הפרטיות ואת מתפעלי התוכנית, שבחרו להרחיב את התוכנית גיאוגרפית בשיטה המזדחלת הידועה, בה הקורבן לא שת ליבו לכך שבזמן שישן, רשת קורי עכביש נטוותה מסביבו וכעת הוא לכוד, או כפי שמציינים העותרים: "המתכונת שנבחרה על-ידי המשיבים 3-1 לביצוע ההרחבה המזדחלת אינה מקרית. לכאורה - רק במתכונת זו אין הם נדרשים לאישורה של הכנסת, שסוברים הם בצדק שלא ינתן להם". בשלהי פברואר 2010 הודיע שר התמת על הרחבת אזורי הניסוי.

תיאוריות סוציולוגיות העוסקות בארגונים ביקרוקרטים גורסות כי לא אחת, הגם שהארגון הוקם לתכלית מסוימת, בהמשך הזמן מטרת המנגנון הינה לשמן את עצמו. התמונה הזו מוכרת ממנגנונים שמנים ומסואבים בתולדות המדינה אשר לא שירתו אלא את עצמם ואת ה"אינטרס הצר של חבריהם". לא אחת מושמעות טענות כנגד מערך הרווחה בישראל - כי מערך זה לא נועד אלא כדי לקיים ולשמן את עצמו. ארגונים אשר מוחים על הקלות הבלתי נסבלת של הוצאת ילדים מן הבית (בשיעור הגדול פי חמישה מן המקובל בארצות המערב) גורסים כי פקידי הסעד משמרים באמצעות הוצאת ילדים סיטונאית זו מן הבית את מקומות עבודתם, ופנימיות ל"ילדים במצוקה" אשר לעיתים קרובות מנכסות אליהן ילדים מבתים עניים, תוך הרחבת הגדרת "מצב החירום" לכדי אבסודרד - לא נועדו אלא כדי לשמר את המנגנון ולחלוב את כספי המדינה (שכן בעבור כל "ילד במצוקה" מקבלים מנהלי הפנימיה סכום לא מבוטל). כמובן שאין חולק על כך שישנם ילדים אשר זקוקים להתערבות דחופה מצד המדינה כדי להגן עליהם מפני אלימות הוריהם, אך התמונה המצטיירת מפיהם של ארגונים העוסקים בנושא - היא שאינטרס שימור מנגנון הסעד משחק פה תפקיד נכבד, מעבר לצורך הידוע, שעליו אין חולק, להגן על הילדים. דומה כי גם בתוכנית ויסקונסין גולם המגנון קם על יוצרו - כמו פסל אשר מפסל אישה ומתאהב בפסלו - עד שפסל זה קם לחיים - כך גם המדינה - היא יצרה מנגנון ביורוקרטי שעיקרו תמיכה ותחזוק ותפעול - באמצעות רוח גבית תקציבית - של התוכנית (אותה תוכנית שמדרבנת את משתתפיה בעל כורכם להיחשף לרוח הפרצים הקרה של קפיטליזם קיצוני בו כל אחד צריך להסתדר בעצמו, קיבלה 'מטרנה אימהית' מן הממשלה בדמות גודש ושפע של תקציבים) - ועכשיו היא צריכה להצדיק את המנגנון הזה. העותרים, בסעיף 16 לעתירתם, מביאים דברים בשם אומרם ומציינים כי המטרה של הרחבת האזורים לתחולת התוכנית, כפי שנוסחה בהמלצות ועדת המומחים החדשה היא:

• "המספר הקטן של המשתתפים הפעילים אינו ממצה את השקעת הממשלה בתשתיות ובתחזוקת התוכנית. הרחבת האזורים נועדה להוסיף משתתפים שיאפשרו את תחזוקת התוכנית ביעילות ומיצוי השקעות הממשלה עד לפריסה ארצית"

. לדידם, ההחלטה המהותית הולכת אחר המציאות הביורוקרטית, ולא להפך. היוצאים נגד החלטות ממשלה, אשר מנסים לפשפש במניעים נסתרים מואשמים לא פעם ב"יצירת תיאוריות קונספירציה". הודאת בעל הדין של הממשלה, חסכה איפה, מן העותרים, את הצורך להצטייר כמחוללי תיאוריות קונספירציה, והם קופצים, כמוצאי שלל רב, בסעיף 17 לעתירתם, על הודאת הממשלה כי בנתה מנגנון משומן ועתה היא זקוקה ל"קליינטורה" נוספת להצדקת מנגנון מיותר זה, או כדברי העותרים: "כלומר, ועדת המומחים החדשה מבהירה באופן שאינו משתמע לשני פנים, שהרציונל היחיד להרחבת התחולה הגיאוגרפית של התוכנית הוא רציונל כלכלי טהור - של ניצול מירבי של השקעת הממשלה בתוכנית. החפצתם של תובעי וזכאי קצבת הבטחת הכנסה, עניי ישראל, לטובת תחזוקת התוכנית". העותרים מציינים כי צו ההרחבה של התוכנית מתעלם מטובת מקבל הבטחת ההכנסה "אלא לאינטרסים חיצוניים הקשורים ליעילות ותחזוקת התוכנית עצמה, משל היו תובעי גמלת הבטחת הכנסה כלי בידי הממשלה ובידי התאגידים למטרות רווח למיצוי השקעה ורווחים".

"אם לא ינתן צו הביניים, יגרם נזק קיומי קשה יומיומי ומתמשך לעוד כ-2,765 תובעי וזכאי קצבת הבטחת הכנסה. כל אחד מאלפים אלו יוכפף לתוכנית ממשטרת, תוך איום קבוע על קצבת הקיום המשפחתית שלו, שנשללת באופן גורף במסגרת התוכנית. כל אחד מאלפים אלו הינו עולם ומלואו, וקצבת הקיום שלו עומדת במסגרת צו הביניים לאיזון מול פיחות אפשרי ברווחי המליונים של החברות המפעילות את התוכנית". למשיבות, מציינים העותרים, לא יגרם כל נזק, שכן החוזה שלהן תם ומוארך בכל פעם, תוך שהן מודעות לביקורות הקשות המוטחות בתוכנית וצריכות לצפות לכך שה'חגיגה תסתיים'. עוד מציינים העותרים כי "לאור העובדה שבחירתה של הממשלה בניהול התוכנית על-ידי חברות למטרות רווח נשענה לכאורה על 'גמישותן' ויכולתן להתאים עצמן לצרכים משתנים, הרי זו מחייבת את המסקנה כי נזק בלתי הפיך בוודאי לא יגרם להן במתן צו הביניים".

זוהי אינה העתירה הראשונה לבג"צ כנגד התוכנית. בשנת 2007 עתרה עמותת "מחויבות לשלום ולצדק חברתי" לבג"צ כנגד כוונת שר התמ"ת להאריך את החוזים להפעלת התוכנית (בג"צ 125/07 עמותת מחויבות לשלום ולצדק חברתי נ' שר התמ"ת), עתירה שלדברי העותרים בעקבותיה תוקנו מספר כשלים בתוכנית (כגון הוצאת בני 45 ומעלה מן התוכנית, שינוי שיטת התגמול, וכו'), אך גם אלו, "כפי שהתחוור", לא הכשירוה. לטעהת העותרים, גם במסגרת דיוני ועדות כנסת סוערים, הוסיפו חברי כנסת וקבעו כי מתרחשים במסגרתה "דברים מזעזעים". לשיטתם של העותרים "עומקן של הסמכויות שנמסרו בידי חברות למטרות רווח הוסיף ונתן את אותותיו הקשים באלפי תובעי וזכאי קצבת הבטחת הכנסה, באיום גובר על קצבאותה קיום שלהם, תוך משטור חייהם ופגיעה קשה בזכויותיהם החוקתיות".

סעיף 61 לעתירת העותרים מתאר את סמכויותיה של זרוע-עבותה אשר נכרכת כטבעת חנק מסביב לכתפו של 'מקבל הבטחת ההכנסה' תוך כדי שהשניים צועדים - מי מרצון ומי פחות, אל אופק ה"יעדיים התעסוקתיים: "בין הסמכויות שנמסרו לידי המתכננים מצויה הסמכות להביא לשלילתה של גמלת הקיום של משתתף בתוכנית ומשפחתו (על-פי אישור השתתפות, סעיף 42 להוראת השעה), הסמכות לקבוע את סדר יומו של משתף למשך 40-30 שעות שבועיות (על-ידי הכנת תוכנית ישית כאמור בסעיפים 42-43 להוראת השעה), והסמכות לדרוש ממשתף מידע אישי או לעמוד לבדיקה רפואית או לבדיקה של מומחה (על-פי סעיף 53 להוראת השעה).

סעיפים אלו, אשר מתארים את סמכויותיהם של "מתכנני היעדים התעסוקתיים" אינם אלא ביטוי לאופן שבו מעניקה המדינה לאנשים פרטיים סמכויות מרחיקות לכת באשר לזכותם פרטיות, לכבוד, לחופש ולאוטונומיה של אנשים אחרים, ובכך מצטמצם משהו השוני בין זירת קיום התוכנית בחדרה באשקלון ובירושלים לבין המתרחש במעמקי מועדון הדנג'ן בתל אביב, בהבדל אחד - שבאחרון משתתפים הצדדים ה'פאסיביים' ב'משחקי השליטה וההשתעבדות' מרצונם החופשי - בראשון ההשתתפות במשחק הזה היא כפויה, ולמשתתף במשחק "מתכנן היעדים שולט באופן מוחלט במקבל קצבת ההכנסה" אין ברירה אלא להשתתף. חמורה במיוחד, כפי שעולה מן העתירה (בסעיף 66 שלה) היא "הסמכות של מתכנן לדרוש ממשתתף כי יצמסור לו ידיעה או מסמך שברשותו או שבאפשרותו לקבל, או כי יעמוד לבדיקה רפואית, או לבדיקה של פסיכולוג מטעם מרכז התעסוקה": לדברי העותרים, "סמכות זו מחיבת את המשתתפים להיחשף במלוא פרטיהם האישיים, ובפניו של עובד חברה למטרות רווח, שאין כל ערובה כי ישמור על סודיותו של המידע האינטימי ביותר שנמסר לו ושיגן על פרטיות המשתתף". אם לרגע חשב מישהו כי סודיותם של המשתתפים תישמר מתוך איזושהי הגינות בסיסית שכנראה שחסרה למתפעלים, הוא יתבדה: "משיחות עם משתתפים עולה כי בעוד המשתתפים נדרשים לחשיפת פרטים אינטימיים ביותר על אודות חייהם, מעבירים המתכננים ביניהם מידע באמצעות "שיחות מסדרון" המגיעות לאוזניהם של משתתפים אחרים וכי אין מחיצות בין החדרים בהם נמסרים למתכננים הפרטים האינטימיים ביותר על אודות חייהם של המשתתפים בתוכנית...". חומרתן של הסמכויות מרחיקות הלכת אשר נתונות בידי מתפעלי התוכנית מתעצמת לאור מודל ההפרטה הקיצוני אשר לאורו מופעלות התוכניות, מודל שמבחינת קיצוניות-ההפרטה-שבו אין לו אח ורע בעולם לשיטת העותרים, ואשר - גם לאחר העתירה לבג"צ בשנת 2007, ממשיך ומתגמל (אם כי כעת באופן עקיף לשיטת העותרים), את החברות המפעילות על שלילת קצבאות: מן העתירה עולה כי קצבאות נשללות בגין "רישום של סירוב להמציא מסמכים או מידע", בגין "סירוב לבדיקה רפואית" ובגין "אי שיתוף פעולה", אולם עדיין נשללות קצבאות בגין "אי אישור היעדרות", "אי ביצוע תוכנית אישית שמלכתחילה נקבעה באופן לא מתאים ולא סביר", ובגין "אי ביצוע תוכנית אישית בגלל אי קבלת שירותים תומכי עבודה".

אם למישהו היה נדמה כי ניתן לספוג את ריטואלי השליטה וההשתעבדות שמקיימים פקידי התוכנית כלפי נתינה, אך ורק בשל התקווה כי כך יוגדלו המשתלבים במעגל העבודה ויוקטנו מספר מקבל אבטחת ההכנסה, נתוני הארגונים אותם מציגים העותרים טופחים על פניו - נתוני החברות בדבר 'הגדלת שיעור המשתלבים בעבודה' הם פיקטיביים משהו, ואינם אלא תלויי שיטת הספירה - משתתפי התוכנית נשלחים לעבודות זמניות, ועל כן מושמים שוב ושוב - כל פעם בעבודה זמנית אחרת, מסתבר שרבים ממי שלא האמינו כי יוכלו למצוא תעסוקה הונשרו מן התוכנית בטענת שווא שלא אומתה כי "הם עובדים בשחור", 'הגדלת שעות העבודה' באותו מקום עבודה נספרת כ"השמה בעבודה חדשה" ולשיטת העותרים, לו אותו היקף משאבים אשר הוענק לחברות היה מוענק לשירות התעסוקה, היה ביכולתו של האחרון לשנות במשהו - בעוד ש"מתכנן יעדים תעסוקתי", כפי שהוא נקרא בשיח הוויסקונסאי, מופקד על 50 מקבלי הבטחת הכנסה, מקבילו בשירות התעסוקה מופקד על כ-350 מובטלים. העותרים מסכמים כי הגם שתקציב תוכנית ויסקונסין ביחס לאדם גדול פי 14 מזה של שירות התעסוקה, שיעור השמותיו גדול אך ורק פי 2 מזה של שירות התעסוקה. התוכנית לא שיפרה לטענתם את מצבם הכלכלית של משתתפיה, אלא העמיקה את עוניים, כעולה מסעיף 90 לעתירה. עוד גורסים העותרים כי מכון המחקר אשר מונה לבדוק את התוכנית, מונה משתתפים רבים מטעם הממשלה, וסמנכ"ל המחקר והתכנון במוסד לביטוח לאומי, דניאל גוטליב, מתאר כיצד מופעלים על החוקרים לחצים קשים כדי שיכתבו דברים מסוימים: תאמינו לי, לחצים קשים על החוקרים שייכתב משהו מסוים. או קיי. אז זה לא בדיוק מחקר....

עוד מציינים העותרים, בסעיפים 110-94 לעתירתם, כי לא זו בלבד שהתוכנית הולדתה בחטא הקדמון של האצלת סמכויות שלטוניות לחברות פרטיות - אלא גם הפיקוח על שמנת זו לא נעשה אלא בידי חבורה של חתולים - מספר חברות פרטיות כגון טלדור, אשר לטעת העותרים - מבקרות באופן 'פרוואי' לחלוטין את החברות המתפעלות. לטענת העותרים, שר התמ"ת, אשר אמור לפקח על התוכנית אינו אלא "רגולטור שבוי" אשר מעוניין בהמשך קיומה של התוכנית ואף שכר בעלות של 50 אלף ש"ח משרד יחסי ציבור לקראת דיוני הכנסת בשאלת פריסתה הארצית של התוכנית. על התנהלותו של הפיקוח ניתן ללמוד, לשיטת העותרים, מהתעלמותו של משרד התמ"ת מתלונות שהופנו לאורך שנות קיומה של התוכנית על דלות החומר הלימודי, תלונות שזכו להתעלמות, עד שזיכו את המתלוננים בתגובה צוננת של "לא ידענו", וזאת אך ורק לאחר החדרת מצלמות נסתרות של ערוץ 2 אל תוככי התוכנית בינואר 2010, מצלמות אשר המחישו כי משתתפי-התוכנית יושבים בשיעורים באפס מעשה תוך כדי שה"מרצה" פותר תשבצים, ותוך שדממה ארוכה משתרעת בכיתה ושום חומר לימודי לא מועבר. ה'לא ידענו' מצד שר התמ"ת הגיע, כאמור, לאחר שנים של תלונות. היעדר מנגנוני הביקורת על התוכנית נובע גם מהיעדרם של מנגנוני ערר אפקטיביים - רק מעטים אשר יש בידם את הכוח ליטול את הסיכון של עימות עם פקידי התוכנית, מגישים ערר - הרוב חוששים מהתנכלות עתידית של הפקידים. יו"ר ועדת המכרזים של אורות התעסוקה תועד בהקלטה נסתרת במסגרת תוכנית בערוץ 2, כמי שאינו ממלא את תפקידו כמפקח אובייקטיבי על התוכנית; לדבריו, כפי שאלו תועדו בסתר:

• "אני רוצה דווקא להתחיל במשפט אחד שירגיע אתכם וגם את בעלי המניות: התוכנית הזאת לא תסגר... באתי לכאן כדי לעודד אתכם ולבוא ולומר: ... אנו נותנים לכם גיבוי ואנחנו לא מוותרים עליכם. כי מה זה לא לתת גיבוי? אם אני לא אתן לכם גיבוי, אני מועל בתפקיד שלי. ותפקידי ותפקיד חבריי לדאוג לכך ששר האוצר ומנכ"ל משרד האוצר יהיו נלהבים, כמוני".
  אם היה נדמה לנו במערכה הראשונה במחזה זה כי מי שנותן תמיכה למי הוא "מתכנן היעדים התעסוקתי" למובטל, הרי שאותה 'יד חמה' ו'כתף תומכת' שאבדה למקבלי קצבת ההכנסה נמצאה - היא שייכת למודריק, יו"ר ועדת המכרזים של 'אורות לתעסוקה' והיא ניתנת, ישירות, במנות גדושות ועם חום ועם חמימות - לתוכנית עצמה. לא פלא שלא נשאר די למובטלים עצמם, שכן הם מתקבלים בצעקות ובהאשמות כאילו הם טפילים ו"פרזיטים" תוך שאישורי המחלה שלהם נתפסים בעיני מתפעלי התוכנית כמעשי הונאה.

לאחר שגומרים העותרים את ה"הלל" על התוכנית הם עוברים לפן המשפטי: "כפי שיפורט", הם כותבים בסעיף 166 לעתירתם, "עומקה של ההפרטה במסגרת התוכנית פוגע בזכויותיהם של אלפים לכבוד, לקיום בכבוד, לחירות, לקניין ולפרטיות, ואינו עומד בתנאי פסקת ההגבלה שבחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו". העותרים מציינים "בזהירות מה" כי הכשלים אשר אפיינו את מהלך הפרטת בתי הסוהר מתקיימים בחלקם גם כאן - וכי ""במסגרת התוכנית הועברו לידי חברות למטרות רווח סמכויות רחבות יותר מאלו שהיו אי פעם בידי השירות הציבורי". העותרים גורסים כי "הסמכויות שהועברו לידי עובדים של חברות תמטרות רווח, לצד קביעה מנדטורית של השתתפות בתוכנית משך 40-30 שעות שבועיות, ולצד מודל כלכלי המחזק ומעצים את ניגוד העניינים המובנה, ממשטרים את חייהם של אלפי תובעי וזכאי גמלת הבטחת הכנסה, והלכה למעשה יוצרים תחושה קשה של היותם 'מעין נתיניו' של גורם פרטי זה". העותרים ממשיכים וגורסים כי: "הסמכויות הנתונות לזכיינים הפרטיים אינן סמכויות טכניות בלבד, אלא מדובר בסמכויות שלטוניות, פוגעניות, הכרוכות באופן שגרתי בהפעלת שיקול דעת מצד עובדי הזכיינים, שבידיהם שליטה על התנהלות שגרת החיים היוםיומית של המשתתפים בתוכנית". התוכנית מעניקה לפקידיה סמכויות מרחיקות לכת על חייהם של המשתתפים - אם האחרונים מסרבים, כאמור לעיל, לעמוד לבדיקת פסיכולוג או רופא או למסור מידע פרטי על אודות עצמם, הם יחשבו כסרבנים, וכך גם אם מלאו בכל הימים אחר התוכנית אך לא מילאו אחריה למשך יומיים בלבד. אך עילת הסל הרחבה במיוחד הינה "אי שיתוף פעולה" - עילת סל רחבה מבית מדרשה של התוכנית, אשר עמימותה מרחיבה את שיקול הדעת הרחב ממילא של מתפעליה.

העותרים טוענים כי להבדיל מעניין בג"צ הפרטת שירות בתי הסוהר, שם רק עצם החשש המובנה לפגיעה בכבודם של האסירים בשל האינטרס הכלכלי של החברות הפרטיות הוביל לביטול ההפרטה, וזאת טרם נתקבלו עדויות על פגיעה בכבוד, במקרה הנדון פגיעות בכבוד המשתתפים כבר ננקטו, ובמלוא עוצמתן, או כפי שמתארים העותרים בסעיף 134 לעתירתם: "הפגיעה בכבוד האדם נגרמת באווירת האיום, ההשפלה וההפחדה שמשרים המתכננים על המשתתפים בתוכנית. הפגיעה בכבוד נגרמת כאשר נאלצת אם להתחנן בפני פקיד של חברה פרטית על זכותה להיעדר בגין מחלת ילדה כדי שלא תיגזל קצבת הקיום של משפחתה; כאשר נאלץ עולה מבוגר שעבד עד לאחרונה לשוב ולהוכיח לפקידת החברה הפרטית שהוא לא מנסה להתחמק מלעבוד לאחר שעובד מקום עבודה דחה אותו מפאת גילו, כאשר אם חד הורית לחמישה ילדים נדרשת להשאיר את ילדיה בידי משתתפת אחרת, שאין לה כל הכשרה כמטפלת; כאשר אם נאלצת להשאיר את ילדיה בפתח החצר הריקה של גן הילדים, ללא כל השגחה, כי עליה להתייצב בעבודה רחוקה בשעה מוקדמת אחרת מאיימים כי תשלל קצבתה; כאשר לא מאפשרים לאישה לשבת בעת "שירות בקהילה" למרות סחרחורות שידוע שהיא סובלת מהן, והיא אף מואשמת בהתססה מכיוון שהעזה לכתוב תלונה על כך; כאשר ניתן לשלול ממשתתף את קצבאתו גם בשם העילה הרחבה של "אי שיתוף פעולה", כי העז למחות על יחס כלפיו. ואין מדובר רק בפגיעה סובייקטיבית שחשים המשתתפים. העותרים מצטטים את תצהירה של הפעילה תמי גרוס: "רבות מאלפי הפניות שהגיעו אלינו במהלך השנים, כללו תלונות על יחס שרירותי ומשפיל מצד המתכננים כלפי המשתתפים. פניות אלו נגעו לדיבור גס רוח מצד פקידים, עד כדי איומים, שאף מומשו, בשלילת גמלה, בגלל שמשתתף 'העז' לקבול על תוכניתו האישית, או מכיוון ששב מספר פעמים וביקש הבהרה לגבי תוכניתו האישית. הדוגמאות הן רבות ופרטיהן מצויים בידנו, והן נעות מהטחת האשמות בפני רבים מהמשתתפים כי הם "שקרנים", "פרזיטים", חדירה גסה לפרטיותם, למשל תוך הערות בוטות על מספר ילדיה של משתתפת זו, סגנון לבושה של משתתפת אחרת, מיהות חבריו של משתתף שעלה לארץ לפני מספר שנים, וחיוב משתתפים ליטול חלק בסדנאות מעורבות, גם אם הדבר נוגד את תרבותם".

לפני מספר שנים פורסמה ידיעה ולפיה אדם התמוטט ונפטר במהלך שהותו הכפויה בתוכנית. בעתירה מצוין מקרה שבו חולה אסטמה אולץ להגיע מבית החולים ולמסור אישור על מחלתו ישירות, והוא עשה כן, נטש את בית החולים והגיע, עם העירוי, למסור אישור, אולם בעת מסירת האישור קיבל התקף כה חריף עד שנאלצו לאשפזו; נירית מוסקוביץ', מהאגודה לזכויות האזרח, מציינת כי התעלמות ממצבם הרפואי של המשתתפים-בכפייה אינה דבר נדיר וכך לדוגמה חולה סוכרת אשר צריך לגשת לשירותים לעיתים קרובות נשלח לעבוד כמאבטח; אישה אחרת, כמצוין בעתירה, ניסתה להתאבד משום שהייתה שרויה במתח נוראי לאחר שנאלצה לבחור בין הפקרת ביתה בשעות אחר-הצהריים לבין שלילת הגמלה, שתי רעות שלא יכלה להסכין עם אף אחת מהן (קשה להבין כיצד אותה מדינה אשר מוציאה ילדים מביתם בסיטונאות עקב "הזנחה הורית" משלחת, בכובעה השני כמשרת התמ"ת, את השוטים ואת העקרבים של תוכנית ויסקונסין באמהות אשר נאלצות להשאיר ילדים קטנים ללא השגחה, עקב כפיית התוכנית). "התוכנית גורמת לאנשים סטרס נוראי", מציינת מוסקוביץ'. ואיך לא? החיים בצל פחד קיומי מתמיד לא תורמים ממש לבריאות הנפשית ולא לבריאות הפיזית. העותרים מביאים סרט תיעודו שהוצג ב'יס דוקו' ובו אישה ממררת בבכי ומתפרקת לאחר ש"מתכננת היעדים" שלה - כפי שהמינוח האורווליסטי מכנה זאת - גוערת בה בטון תוקפני ומחייבת אותה להתייצב בתוכנית בשעות שאינן אפשריות לה.

"בפתח מרכז התעסוקה מוצבים באופן קבוע מאבטח ואף שוטר, ככל שהנראה במימון המרכז. למשתתפים ברור כי כל הרמת קול, כל מחאה, ולו קטנה, תגרור מיד תגובה חריפה של השוטר, שתמיד תופנה רק כלפי המשתתף, ולא כלפי המרכז המממן, ותכלול הוצאה מהמרכז, הרחקה, הזמנת ניידת, ואפילו מעצר. וכך, לא רק הפחד מפני שלילת הקצבה שורה עליהם, אלא גם הפחד מהיחס הפוגעני של המשטרה. "לא אחת אומרים לנו המשתתפים, אף כאלו שהיו אסירים בעברם, כי הם מרגישים אווירה קשה יותר אף מזו שהייתה בכלא בו שהו. כי בכלא בו שהו היו גם רגעים של בחירה, של זמן פנוי, ואילו בתוך התוכנית האווירה, מרגע הכניסה, היא של מעקב צמוד, חודרני, וקבוע ששולט על כל צעד ושעל שלהם. "ככלי בידי המתכננים, בכל רגע נתון חייבים המשתתפים להיענות מיד לכל דרישה, קביעה בכל דקה היכן עליהם להיות, כיצד עליהם לנהוג, וכיצד גם עליהם להגיב. הידיעה ששלילת הגמלה יכולה להיות גם בגין עילת "אי שיתוף פעולה", שנוצרה רק במסגרת התוכנית, משמשת כלי איום בידי פקיד החברות באופן קבוע לשם כך. המשתתפים יודעים כי כל התנהגות שאינה מוצאת חן בעיני הפקיד, עד כדי צורת דיבור, צחוק וחוסר נימוס, יכולים להביא בסופו של דבר לשלילת הגמלה". (מתוך תצהירה של תמי גרוס, פעילת סנגור קהילתי, שהוגש בעתירה).

לטענת העותרים, הפגיעה באוטונומיה האישית ובחירותם של המשתתפים מתעצמת שבעתיים כאשר תכליתה של פגיעה זו אינה אינטרס ציבורי אלא העשרת כיסו של גורם פרטי, וזאת בניגוד לאמנה החברתית בה הויתור על זכויות הפרט היה מותנה בכך שיתועל לטובת הציבור. העותרים קובלים על עצם התנית הזכות לקיום בכבוד בתנאים מוקדמים באופן אשר "מרוקן אותה מתוכן" ואשר - אליבא דדבורקין - "מאים להרוס את המוסד של זכויות האדם". העותרים מלינים על כך שהכפפת הזכות לקיום בכבוד לשיקולי רווחיות "הופך את יעדה העיקרי של הפעלת הסמכויות, באופן מוצהר וגלוי, ליעד עסקי", כאשר "תובעי הבטחת הכנסה הופכים למעשה אמצעים להגשמתו של יעד זה". לטענתם "שיקולי כדאיות ועשיית רווח פרטי הינם זרים בעת הפעלת סמכויות הנוגעות לקצבאות קיום ואף מקוממים. בעוד המשתתפים צריכים להוכיח את זכאותם לגמלת קיום משפחתית מדודה במשורה, פועלים המתכננים להשאת רווחי המליונים של החברה בה הם עובדים". העותרים מוסיפים: "שיטת תגמול זו, על כל רכיביה, שממריצה את החברות להנשיר משתתפים מהתוכנית, להוביל ליאושם, ולשלילת קצבתם, מובילה לפגיעה קשה בזכויות החוקתיות של משתתפי התוכנית", וכן: "כשומר בריון בפתחו של מועדון, היודע כי עלול הוא לשלם במשכורתו על כניסתם של אורחים לא רצויים, נדרשים התאגידים על-ידי המדינה למנוע את עליית מספרם של מקבל הבטחת הכנסה, וזאת כשנמסרה להם עצמם הסמכות לקבוע הזכאות לאותה קצבה".

העותרים גורסים כי התוכנית אינה לתכלית ראויה - בפועל, שכן הגם שתכליתה המוצהרת של התוכנית הינה לשלב מובטלים בעבודה, בפועל תכליתה של התוכנית, כפי שעולה ממנגנון התמריץ הכלכלי של מתפעליה, הינו להנשיר כמה שיותר משתתפים ממעגל קבלת ההכנסה, תוך שלא נמצאה להם הכנסה מעבודה. העותרים גורסים כי גם אם נצא מתוך הנחה כי התכלית היא שילוב בעבודה, היה ניתן להשיג תכלית זו בלא האמצעי הדרקוני של חיוב מנדטורי ל"סד שעות בן 40-30 שעות בשבוע" - אלא תוך חיוב השתתפות בתוכנית בהתאם לסוג ההכשרה המקצועית הנדרשת. לטענת העותרים - לו היקף ההשתתפות בתוכנית היה נגזר מאופיה של ההכשרה המקצועית (שכאמור אינה קיימת כי המשתתפים יושבים בחוסר מעש) - לא היה צריך להשקיע משאבים בפיקוח נוקדני על שעות השתתפותם של המשתתפים-בעל-כורכם, תוך כדי פגיעה בכבודם. עצם התועלת בתוכנית מוטלת בספק, לטענת העותרים, שכן המשתתפים-בכוח בתוכנית ממשיכים להתבוסס, ועתה גם ביתר שאת, בביצתו הטובענית של העוני, וזאת בד-בבד עם התבוססות בביצתה התובענית של התוכנית, תובענות שהיא בבחינת 'טיסה לשום מקום' שכן אינה מובילה לתועלת מקצועית כלשהוא לנכפים, אלא להשפלת צלם-האדם שלהם.