הכרך השלישי בטרילוגיית המילניום המצליחה ביותר של סטיג לארסון, "הנערה שבעטה בקן הצרעה", הגיע סוף-סוף למדפי החנויות בארה"ב בחודש מאי. למעט ספרי "הארי פוטר", לא היה מקרה שבו האמריקנים ציפו כל-כך ליציאתו של ספר מאז תחילת שנות ה-40 של המאה ה-19, אז התגודדו ברציפי נמל ניו-יורק והמתינו לספינות המגיעות שיביאו עמן את קורותיה של נל הקטנה, גיבורת הספר "בית ממכר עתיקות" של צ'רלס דיקנס. אלו היו הימים שלפני
אמזון. הפעם, קוראים חסרי סבלנות במיוחד פשוט שילמו מחיר גבוה יותר והזמינו את הספר מאנגליה, בה הוא יצא לפני חודשים (בתרגום האנגלי הספר נקרא "הנערה שבעטה בקן הצרעות").
קנופף, המו"לית של לארסון בארה"ב, כבר הדפיסה 750 אלף עותקים של "הנערה שבעטה בקן הצרעה". הספר צפוי באופן כמעט ודאי לזנק לצמרת טבלת רבי המכר, אליה זינקו לאחרונה שני הכרכים הקודמים, הן בכריכה קשה והן בכריכה רכה. הדבר יוצא הדופן הוא שבניגוד להצלחות ספרותיות היסטריות שאירעו לאחרונה - ספריו של דן בראון, למשל, או "רודף העפיפונים" של חאלד חוסייני - טרילוגיית המילניום אינה אמריקנית במוצאה והספרים היו רבי מכר ענקיים באירופה הרבה לפני שהאמריקנים שמעו עליהם. סוני מהטה, המו"ל והעורך הראשי של קנופף, רכש את הספרים תמורת סכום שלדבריו נראה כעת "מאד צנוע", ואפילו חשש כי לא יצליחו בארה"ב. "היו לי סיוטים שאנחנו המדינה היחידה בעולם שבה הספרים האלה לא יצליחו", הוא אומר.
ספרי הסדרה מגיעים, במפתיע, משוודיה. הראשון שבהם פורסם ב-2005 ושני הכרכים הנוספים בשנתיים שלאחר מכן. מדובר בטרילוגיה של מותחני פשע שבמרכזם עיתונאי בשם מיכאל בלומקוויסט, העובד במגזין מילניום, ובשותפתו ליסבת סלאנדר, דמות מבהילה ומושכת בצורה מוזרה, האקרית מחשבים מקועקעת, בעלת פירסינגים ודו-מינית. יחדיו, הזוג הבלתי סביר הזה פותר תעלומות הקשורות לאנשי עסקים ופוליטיקאים, סוחרי נשים, שוטרים משוחדים, עיתונאים חסרי עמוד שדרה, כנופיות אופנוענים ומכורים לסמים, כולם מושחתים להפליא. למעשה, אחת מנקודות המשיכה הבולטות של הספרים היא שהם חושפים את הקורא האמריקני לשוודיה שונה להפליא מהתמונות הקודרות, המדוכאות ומוכות האשמה שראינו בסרטי אינגמר ברגמן ומגן העדן הסוציאליסטי חובב העיצוב שאנו מדמיינים ברוחנו כשאנו מבקרים באיקאה. מדובר, מתברר, במדינה דומה להפליא לשלנו.
לעלילה של "קן הצרעה", הכוללת ארגון מרושע וחשאי הפועל בתוך ממשלת שוודיה, יש אלמנטים המזכירים מותחן ריגול של ג'ון לה קארה. בדומה לשני הספרים האחרים בטרילוגיה, הוא גם מחזיק בסאבטקסט פמיניסטי בוטה, אפיון נדיר למותחני פשע (הכרך הראשון שתורגם בארצות המערב כ"נערה עם קעקוע דרקון" נקרא במקור השוודי "גברים ששונאים נשים"). בשוודיה הספרים ומחברם - שמת בטרם עת במה שהמאמינים בתיאוריות קונספירציה מתעקשים לכנות התנקשות - הפכו לאחרונה למרכזה של פרשייה דומה, מסוג המחזות שאוגוסט סטרינדברג היה עשוי לכתוב, מלאה בדמויות שוודיות סוערות ודעתניות המעורבות בסאגה של קנאה, טינה, ירושה שנויה במחלוקת וכתב יד מסתורי. לפחות ספקן אחד כבר העלה את השאלה כיצד לארסון, אדם בגיל העמידה ללא ניסיון בכתיבת מותחני פשע וככל הנראה ללא כישרון טבעי בכתיבת סיפורת, הצליח לכתוב את הספרים מלכתחילה.
היינו מסתפקים בעשרת אלפים עותקים
לארסון מת בנובמבר 2004 - בגיל 50 - לפני פרסומם של הספרים וללא שמץ של מושג לאיזו הצלחה מסחררת יהפכו. כמו בלומקוויסט הוא היה עיתונאי, שאמנם נודע בקרב חוגים מסוימים בזכות הקמפיין שלו נגד הימין הקיצוני בשוודיה אך לא היה מוכר למרבית האוכלוסיה. "היות שהיה מדובר במחבר חדש ואלמוני של מותחני פשע, המטרה שלנו הייתה למכור 20 אלף עותקים, אך חשבנו שגם אם נמכור עשרת אלפים עותקים יהיה מדובר בהצלחה", אמרה אווה גדין, העורכת של לארסן בהוצאה לאור השוודית נורסדטס. "לעולם לא יכולנו לדמיין שהספרים יצליחו כל כך".
לארסון החל לכתוב את "נערה עם קעקוע דרקון" במהלך חופשה בקיץ 2002, וחשב עליו כעל של קרן פנסיה עבורו ועבור בת זוגו, אווה גבריאלסון. לדבריה, הוא תכנן סדרה של 10 ספרים. את הרווחים משלושת הספרים הראשונים, הם תכננו לשמור לעצמם, ואת השאר לתרום לצדקה. באופן יוצא דופן, לארסון לא הפגין את החרדה וחוסר הסבלנות המאפיין מחברים טריים והשלים שני ספרים נוספים וכמעט השלים ספר שלישי לפני ששלח אותם למו"לים. בשלב מסוים החשיב את כל שלושת הספרים לטקסט יחיד ורצה כי הפרקים בכרך השני והשלישי ימוספרו ברציפות. לדברי גדין, לארסון מעולם לא הטיל ספק בערכם של הספרים.
לא רבים הסכימו עם דעתו של לארסון. מיכאל אקמן, חברו ובן טיפוחיו של לארסון ששיתף פעולה עמו בכתיבת ספר עיוני שכתב, נזכר בלילה אחד ב-2001 בו ישב עם לארסון. "שתינו קצת יותר מדי ויסקי", הוא מספר, "וסטיג החל לדבר על מה יעשה כשכבר יהיה זקן מדי מכדי לעבוד. הוא אמר 'אני אכתוב כמה ספרים ואהיה מיליונר'. צחקתי עליו. חשבתי שהוא משוגע".קורדו בקסי, חבר נוסף, הגיב בצורה דומה שנה לאחר מכן כשלארסון סיפר לו שכתב ספר מתח והציע להראות לו את כתב היד. בקסי סירב, ואמר כי "סטיג, אני לא חושב שאתם טוב במיוחד בסיפורת. זה לא התחום שלך". "חשבתי שהוא צוחק. הכישרון שלו היה לכתוב על סטלין, לנין, בוש, לא ספרי מתח", אומר בקסי כיום.
אנדרס הלברג, שהיה עמיתו של לארסון בסוף שנות ה-70 ותחילת שנות ה-80, מרחיק לכת וטוען כי מישהו אחר ודאי כתב את ספרי מילניום: לארסון עצמו, הוא אומר, פשוט לא היה כותב מוכשר דיו. באותה תקופה לארסון עבד כמעצב גרפי בסוכנות ידיעות בשם טידניגרנאס טלגרמבירה, או T.T., המקבילה השוודית לסוכנות הידיעות אי-פי. מדי פעם גם היה כותב מאמרים או כותרות ל-T.T, והיה מבקש עצות בנוגע לכתיבה שלו. "הכתיבה שלו לא הייתה טובה, זה היה בלתי אפשרי", אומר הלברג, כיום עיתונאי ב"דגנס ניהטר", היומון הגדול ביותר בשוודיה. "כל כותב מקצועי יודע את הדברים האלה: אתה קורא טקסט, ואתה יודע שהוא איום ונורא. יש טקסטים שהם קצת מבולגנים, אבל אפשר לתקן אותם, אך כאן שום דבר לא היה טוב - לא התחביר, לא הניסוח, כלום".
עם זאת, הלברג עזב את T.T לפני עשרות שנים. האם לא ייתכן שלארסון השתפר בשנים שלאחר מכן? חוץ מזה, ספרי מילניום אינם יצירות מופת של סגנון ספרותי. הפרוזה היא לא המהות שלהם. "כמובן שאיני יכול לדעת בוודאות. אני לא יודע. אך אני מאמין שכתיבה מצריכה כישרון. סתם בחור שעומד באוטובוס לא יכול לעשות זאת".
גדין אינה מטילה ספק בכך שלארסון הוא שכתב את הספרים. "כשאתה עורך, אתה מסוגל לחוש בדברים כאלה. לא מדובר במקרה שבו הספר הוא חצי-כתוב ואתה צריך להשלים כל משפט שני. הפרוזה של סטיג מאד יעילה. הוא היה מספר מעולה", היא אומרת. עריכת הספרים, היא מספרת, הייתה נטולת בעיות וכללה בעיקר קיצוץ של חלק מהפירוט האנציקלופדי של לארסון. הדבר היחיד שהוא לא הסכים להתפשר עליו היה כותרת הספר המקורית, "גברים ששונאים נשים".
עם זאת, השאלה שממשיכה לעלות היא תפקידה של גבריאלסון, אדריכלית שנאמר עליה כי היא בעלת כישרון כתיבה ושלפני שנים תרגמה את הספר "האיש במצודה הרמה" של פיליפ ק. דיק לשוודית כדי להרוויח קצת כסף, בכל הסיפור. גבריאלסון עצמה הציגה עמדות סותרות בנוגע לעניין, כאשר בראיון אחד רמזה כי הייתה לה יד בכתיבת הספרים ובראיון אחר הסתייגה מעמדה זאת לחלוטין. כיום היא אומרת כי ציטוטיה הוצאו מהקשרם פעמים כה רבות שהיא אינה מוכנה עוד לדון בסוגיה עד שיתפרסם ספרה בנושא בצרפת בסתיו הקרוב. ניסיתי ללחוץ עליה קצת. האם יהיה הוגן לומר שלארסון חיבר את הספרים בעצמו, אך הראה לה אותם ואף דן בהם עמה?".
"אינני בטוחה שאפשר לומר זאת", היא אמרה והשתהתה. "אין ספק שהוא כתב זאת בעצמו - אני חושבת שהוגן לומר זאת".
"אבל אם הוא כתב אותם, הוא המחבר, לא?" שאלתי, קצת מובך. "או שפשטני מדי לומר זאת?"
היא חייכה ואמרה, "כן".
הספקולציות לגבי סטיג לארסון הפכו לתת-תעשיה עיתונאית בשוודיה. "זה כמו ביתן מראות בפארק שעשועים", אמרה גדין. "הכל הופך להיות מסובך כשהסופר אינו יכול להשיב על השאלות".
דמות עליזה ומאוזנת כמו המחבר
רמז אחד, כמובן, הוא הספרים עצמם, בייחוד הדמות של בלומקוויסט, שמהווה סוג של אלטר אגו לסטיג. בסטנדרטים של המותחנים הסקנדינביים, שמאוכלסת בבלשים מהורהרים, מיואשים ובודדים ששותים ומעשנים יותר מדי ואוכלים אוכל מזעזע, בלומקוויסט הוא דמות עליזה ומאוזנת במיוחד, בדומה ללארסון, לפי חבריו. בספרים, הפגם היחיד של בלומקוויסט, אם אפשר לנסח זאת כך, הם חיי מין שהם הפנטזיה של כל גבר. נשים נמשכות אליו ורק מקוות להגיע איתו למיטה. אווה גבריאלסון אומרת כי זהו כלי ספרותי בלבד. "זאת רק דרך לפתח את הדמות", היא אמרה לי. "הוא חייב להיות מעניין באופן כלשהו. מבלי זה הוא היה רק צל בהשוואה לליסבת סלאנדר".
סלאנדר היא ללא ספק הדמות המעניינת יותר והמקור האמיתי למשיכה של הספר. במכתב ששלח להוצאה לאור, כתב לארסון כי היא "מוזרה" וחריגה בנוף ספרות הפשע, והוא צדק בשתי הטענות. היא רזה, דקיקה, שערה שחור ו"קצר כמו פתיל". היא עברה התעללות בילדותה ואושפזה בטעות, ותפקודה לקוי, אפילו אוטיסטי, כאילו משקף ספקנות מובנת לגבי טיב האדם והפוטנציאל האנושי. שתי תכונות ייחודיות הפכו אותה לחוקרת מוצלחת בחברה אבטחה: זיכרון צילומי ומיומנויות מחשב מדהימות. היא יכולה לפרוץ לכל מקום.
יש משהו מלארסון בדמותה של סלאנדר - אולי אפילו יותר מבלומקוויסט. שניהם ניזונים מדיאטה של קפה ומזון מהיר, יש להם הרגלי מחקר פנאטיים וחוש צדק בלתי מתפשר. ידידיו של לארסון זוכרים אותו כאידיאליסט. חברו של לארסון מייקל אקמן, מפיק טלוויזיה ועיתונאי, אמר לי: "סטיג היה אידיאליסט אמיתי, פמיניסט, האמין בחופש. הוא הקדיש את כל חייו למלחמה בקיצונים ימניים. הדבר הגדול ביותר שסטיג עשה הוא לא הספרים האלה. זאת הייתה עבודתו למען הדמוקרטיה".
סטיג לארסון נולד ב-1954 בסקלפטהאם, בחלקה הצפוני של שוודיה. הוא גדל בעיקר באומאה, עיר שנמצאת במרחק של 600 ק"מ צפונית לסטוקהולם, אך רחוקה ממנה שנות אור. אביו של לארסון, ארלנד, עבד כמעצב חלונות ראווה ולאחר מכן כמעצב גרפי בעיתון באומאה. אימו, ויויאן, עבדה בחנות בגדים. כשלארסון היה בן שנה, הוריו עברו לסטוקהולם בחיפוש אחר הזדמנויות טובות יותר, ומשום שלא יכלו להרשות לעצמם לשכור דירה שמתאימה לילד, שלחו את סטיג להתגורר עם סבתו מצד אימו בצפון שוודיה. הסדר זה היה מקובל בזמנו, אמר לי ארלנד: "כל הדור שלנו חי באותן נסיבות", בסופו של דבר, עברה סבתו לנורסיו, המרוחקת עוד יותר, וסטיג ראה את הוריו בחגים ובתקופת הקיץ. "הוא ידע מי היו הוריו", טען ארלנד.
לארסון היה ילד בעל נטיות אמנותיות והתעניין באסטרונומיה, סיפר ארלנד. ב-1962, עם מות סבו, הצטרף להוריו בסטוקהולם. כשהיה בן 14, קנה לו אביו מכונת כתיבה, אך תקתוקי המכונה הפכו למטרד כה חמור, שאביו נאלץ להשכיר עבורו מרתף בסמוך. "ומאז לא ראינו אותו", הוא סיפר וצחק. "הוא היה מגיע רק לאכול ולדבר על פוליטיקה".
אנטי-פשיסטי אנטי גזעני
לארסון ניסה להתקבל לבית הספר לעיתונאות של סטוקהולם, אך ללא הצלחה, והפך למעצב גרפי. אנדרס הלברג, עמיתו לשעבר, זוכר אותו כגבר נמוך וביישן שהמתקיים לכאורה מהמבורגרים ונשא את חפציו בשקית פלסטיק. לארסון עבד בלילות, שאפשרו לו לעסוק בפרויקט החשוב של חייו, כתיבה ומחקר עבור "סרצ'לייט", מגזין אנטי-פשיסטי ואנטי-גזעני בריטי. לארסון זכה להערכה רבה ב"סרצ'לייט", וב-1995 סייע להקים את "אקספו", המקבילה השוודית, שמטרתו הייתה "לחקור ולבחון את הקיצוניים האנטי-דמוקרטיים הימניים ואת הנטיות הגזעניות". "אקספו" עליו מבוססת דמותו של המגזין מילניום שמתואר בטרילוגיה, התחיל כעלון בשחור לבן, והפסיד כסף, אך כיום הוא יוצא לאור מדי רבעון במהדורה צבעונית ומעוצבת שזוכה לקהל קוראים יציב.
המגזין עורר התנגדות בקרב מושאי כתיבתו של לארסון. הימין הקיצוני, מורשת ממלחמה העולם השנייה, אז חלק מהשוודים תמכו בסתר בנאצים, זכה לתמיכה בשוודיה בשנות ה-90. אפילו לפני "אקספו", קיבל לארסון איומים על חייו מצד הימין הקיצוני. בתחילת שנות ה-90, פרסם המגזין "ווייט אריאן רזיסטנס" (ההתנגדות הארית הלבנה) את תמונתו ואת כתובתו של לארסון וטען כי כ"אויב הגזע הלבן" יש להשמידו.
באופן בלתי נמנע, מותו גרר ספקולציות בקרב חובבי הקונספירציות בשוודיה, ורבים טענו כי מותו תוכנן. שלוש שנים קודם לכן, אדם בשם בוס שון, צייד נאצים למחייתו, אמר בראיון (בעת שקידם תוכנית טלוויזיה בהשתתפותו) כי הוא יודע על תוכנית להרוג את לארסון, שיזם שוודי ששרת ב-SS. אך לפי העדויות, נראה כי אין ספק שלארסון מת מהתקף לב. מכריו מאשרים כי לא טיפל בעצמו היטב. הוא לא התעמל, עישן המון ולכאורה, לא אכל ירקות מימיו. ב-9 בנובמבר, 2004, התקלקלה המעלית ב"אקספו", ולארסון טיפס ברגל למשרדו בקומה ה-7, ואז התמוטט. לפי קורדו בקסי, מילותיו האחרונות היו, "אני בן 50, למען השם!".
לארסון לא הותיר צוואה. בדומה לזוגות שוודיים רבים הוא וגבריאלסון לא נישאו, ולא היו להם ילדים. החוק בשוודיה, בשונה מארה"ב, אינו מכיר בזכויות ה"ידועים בציבור", ולאכן אביו של לארסון ואחיו הצעיר, שאינם ספרותיים במיוחד, קיבלו את הכל: הזכויות לספריו, הכסף, אפילו מחצית מהדירה שלארסון וגבריאלסון חלקו. הדבר הפך את גבריאלסון, דמות מורכבת ומעניינת בפני עצמה, למושא לסימפטיה בשוודיה, שם נראה שלכל אחד יש דעה לגבי האופן שבו היה צריך לחלק את רכושו של לארסון.
משפטית, לגבריאלסון אין שום צידוק לזכויות, אולם מוסרית, היא טענה לזכויות. יש לה חלק קריטי בעזבון של לארסון: מחשב נישא שמכיל שלושה רבעים מהרומן הרביעי. לדברי גבריאלסון, ב-2005 הציעו הלארסונים לתת לה את מחציתו של סטיג בדירה בתמורה למחשב. היא סרבה, וקראה להצעתם סחטנות. תחת לחץ דעת הקהל הם ויתרו על חלקם בדירה. בנובמבר האחרון הם אמרו לעיתונאי שהם מוכנים ליישב את הסכסוך עימה ולשלם לה 20 מיליון קרונה (2.6 מיליון דולר). גבריאלסון לא נענתה להצעה. הצדדים אינם מדברים זה עם זו, אולם הטיחו דברים קשים דרך העיתונות. היא טוענת שלארסון לא עמד בקשרים עם אביו ואחיו. הם טענו שהיא לא יציבה נפשית. בריאיון טלוויזיה אמר יואכים, בחוסר טעם, שלהם יש אשכים ולה אין.
בינתיים, הכסף המשיך לזרום. עד כה נמכרו 27 מיליון עותקים מהטרילוגיה, ושלושה סרטים מצליחים הופקו בשוודיה. כשיופיע הסרט האמריקני הראשון בדצמבר 2011, בבימויו של דיוויד פינצ'ר, תהיה דחיפה נוספת למכירות הספרים.
בת הזוג דחתה 2.6 מיליון דולר
לדברי גבריאלסון, היא קיבלה את מותו של לארסון בהלם, ממנו נדרשו לה כמה חודשים כדי להתאושש. פגשתי בה במארס והיא נראתה עדיין מותשת ומוכת יגון. שתינו קפה בקוורנן, מסעדה שהיא ולארסון אהבו במיוחד ואף הוזכרה במספר קטעים בספריו. היא הייתה מקסימה ומלאת חיים לרגע אחד, ובמשנהו, אולי מתוך עייפות או חשש מפני העיתונות, שקטה ומכונסת בעצמה.
"הרבה אנשים רצו להיפטר מסטיג", היא אמרה, בצער. "תמיד חשבתי שאשמע יום אחד שהוא נהרג". כשמת, אחותה אמרה לה משהו שסייע לה להתמודד עם מותו: "לפחות כמו שזה קרה, לא תצטרכי לשנוא מישהו במשך שארית חייך".
לגבי אביו ואחיו של לארסון, היא אמרה: "סטיג מעולם לא היה קרוב אליהם... זאת היסטוריה שאיני יכולה לשנות. הוא גדל אצל סביו וסבתו מצד אימו במשך תשע שנים, הרחק מהוריו הביולוגיים. גם בגילאים מבוגרים יותר, מעולם לא הייתה קרבה. הוא באמת היה שונה מהם".
גבריאלסון טוענת כי הכסף אינו חשוב לה. היא אמרה לי שכל מבוקשה הוא חלקה בדירה ושליטה בנכסיו הספרותיים של לארסון, שאותם תנהל בתמורה לאחוז קטן מהתמלוגים. האב והאח, היא טוענת, אינם מבינים את האופן שבו ביקש לארסון לנהל את יצירותיו, ואף ביצעו טעויות חמורות בעריכת ספריו. לדוגמה, אמרה גבריאלסון, כריסטופר מהלהוס, עורך ומו"ל אגדי שרכש את הזכויות לספרים בבריטניה והעניק להם את שמותיהם הקליטים, ייפה ללא צורך את התרגום. המתרגם, סטיבן ט' מארי, אמר כי גם הוא מרגיש כך; הדבר כה הטריד אותו עד שהחליט להסיר את שמו ולהשתמש בשם עט. מקלהוס אמרי כי התרגום הוזמן על-ידי חברת סרטים שוודית ובמקור לא נועד לשימוש אלא לסיוע לתסריטאים דוברי האנגלית שאותם מעוניינים מפיקי הסרטים לגייס, ובשל כך בוצעו במהירות. כל מה שעשה, הוא אמר, הוא לשפץ קלות ולהדק את הטקסט, בדומה לכל ספר אחר.
בני משפחת לארסון אינם ששים לוותר על הזכויות לספרים - הם עומדים על כך שזכויות אלה אינן ניתנות להעברה - וכי בכל מקרה, רבות מההחלטות החשובות כבר התקבלו. יש הטוענים כי יואכים וארלנד נוצלו וכי יכלו להשיג עסקה טובה יותר מנורדסטדס לאחר שהתברר כמה שווות הזכויות לסדרה.
פגשתי באביו ובאחיו של לארסון במשרד החדש ששכרו באומאה. יואכים לארסון, האח, עבד במשך 22 שנה כרואה חשבון בארנסט אנד יאנג בטרם עבר לנהל את נכסיו של סטיג, והוא נראה דומה למדי לאחיו, שקט ופייסני. ארלנד, 74, הוא אנרגטי ובעל לשון חדה יותר. הדבר הראשון שאמר לי, בסגנונו הישיר, הוא שאינו מבין מדוע לקח לגבריאלסון זמן כה רב כדי להתאושש. הן הוא והן יואכים, הוא סיפר, איבדו בת זוג, והמשיכו הלאה. "אווה גבריאלסון היא מיוחדת מאוד", הוא הוסיף. "אנשים אומרים שהיא הייתה מוזרה גם כילדה. היא לא כמו כל השאר".
לנוכח הסכומים שהכניסו הספרים, הצעתם של האב והאח להעניק לגבריאלסון 20 מיליון קרונה לא נראית נדיבה במיוחד.
"אני מרוויח 30 אלף דולר בשנה אחרי מסים. עבורי, יום טוב הוא יום שבו אני יוצא לטייל ביער ומדליק מדורה, אוכל משהו. אין לי פרארי, אין לי טעם כזה", ענה יואכים. ארלנד הסביר-20 מיליון קרונה היו אמורים להיות דמי מחייה. "היא יכולה לחיות יפה בסכום כזה, ואז היינו יכולים להחליט ביחד מה לעשות עם השאר".
הלארסונים אינם נראים חמדנים. הם נוסעים במכוניות קטנות וזולות, ואילו רצו לשנות את סגנון החיים שלהם סביר להניח שהיו עושים זאת מחוץ לאומאה, שם צריכה מוגזמת נחשבת כלא מקובלת. למעשה, קיבלתי את הרושם שנכסיו של סטיג הם נטל, אחריות כבדה שלא התכוננו לה, ואולי עדיין מנסים לפענח כיצד לעשות זאת. יואכים הסביר לי באריכות מדוע חוקי המס של שוודיה מקשים על ביצוע תרומות, ולמרות זאת תרם 660 אלף דולר ל"אקספו", המגזין שייסד סטיג.
הלארסונים אומרים כי הם מאחלים כל טוב לגבריאלסון, וכי הם מוטרדים מכך שהיא טוענת כי לא היו קשורים לסטיג. "דיברתי עם אחי כל הזמן במשרד שלו או בטלפון הסלולרי", אמר יואכים. ארלנד סיפר כי ביקר את סטיג בסטוקהולם, ואף הסיע אותו לבית הקיץ של המשפחה שם כתב את הספר השלישי. סטיג אפילו שלח לו כתבי יד של ספריו, הוא אמר, והם היו מדברים עליהם. "הספר הראשון, אמרתי לו שיש יותר מדי סקס. השני, אמרתי 'אי-אפשר לסיים ככה - זה לא הוגן לסיים במתח".
הוא השתהה ואז הוסיף, בצער: "אני מצטער שאשתי, אימו של סטיג, אינה בין החיים. אני חושב שזה היה יכול להיות שונה - זה לא היה שני גברים מול אישה אחת".
יואכים סיפר כי נפגש פעמיים עם גבריאלסון ועם עורך דינה. המפגש הראשון לא היה טוב; אך המפגש השני - אולי בגלל שארלנד היה חולה ולא השתתף - היה טוב יותר.
האם יש סיכוי להגיע לפיתרון משביע רצון?
יואכים השתהה ואז אמר, "כן".
"הא!", נהם ארלנד והניד ראשו. "אני לא חושב".
רק לעיתים נדירות מחקים החיים את הבדיון, אולם לעיתים יש מפגש בין העולמות. ב"שבת האור" בפסחא האחרון, ערך מוזיאון העיר סטוקהולם סיור באתרים שמוזכרים בסדרת מילניום. סיורים אלה הפכו לאטקרציה פופולרית, ומאות סיורים נערכים מדי שנה, במספר שפות. הקבוצה נפגשה בלמנסגטן, הרחוב שבו מתגוררת דמותו של בלומקוויסט. רובע סודרמאלם, שם מתרחשת רוב הפעילות בספרים, הוא הברוקלין של סטוקהולם, פחות או יותר - לשעבר אזור של משפחות פועלים עניות, אך כעת עובר שיפוצים נרחבים ומציע חנויות תקליטים נדירים, בוטיקים של מעצבי בגדים ומסעדות חדשות ומודרניות. לארסון, שאהב את המקום, נהג להשתמש בספריו בכתובות ובאתרים אמיתיים.
המדריך הסביר שהספר רומז על גאוגרפיה מוסרית: הדמויות הטובות גרות כולן בסודרמאלם, והרעים גרים בקונגסהולמן או באסטרמאלם, מעבר למים. ונרסטרום, המיליארדר המושחת מהספר הראשון, מתגורר בסטרנדווגן, אמר המדריך, שכונה יפהפייה הפונה למים שם גרים המיליארדרים האמיתיים של שוודיה, והצביע אל השכונה שנצצה מרחוק.
בדיוק אז, הגיעו שתי דמויות שהגיעו לרחוב מהכיוון השני: אווה גבריאלסון וסוונה ברנדן, שהיה ידיד של לארסן שהפך לדמות בספר השלישי. הם הישירו מבט, איש בקהל לא זיהה אותם, והם המשיכו הלאה.
בהודעת אימייל מאוחר יותר, כתבה לי גבריאלסון כי היא רגילה לקבוצות אלה וכי חשבה שמעניין שהיא וברנדן הגיעו בדיוק כשהמדריך דיבר על העסקים המושחתים בספרים. היא הוסיפה כי קיוותה שיזכיר גם שיש אנשים כאלה גם בעולם האמיתי.