את מי באמת היינו רוצים לראות שוב על הבמה?

תכנים חצי שטותיים מלאי הומור על מוזיקה שנעה בין מטאל לרוק ופרוג, הופעות שהפכו לקאלט, שיר שאימצו מהר מאד כל המלאבסים ("פתח תקוה") וביצוע מתכתי לגמרי ל"בסבוסה די" ("בקבוק עליי). אם לא הכרתם את אינפקציה בזמן אמת, אולי הספקתם לשמוע על "אטליז" ההרכב אליו התגלגל גיא בן שטרית. הקו המוזיקלי קרוב אבל לא זהה, התכנים כבר שונים לגמרי. מעין גלגול מוקדם, בוסרי יותר ושנון פחות של הבילויים (ע"ע). מדד הציפייה: בינוני. החשש שהקסם פג מעיב על ההתרפקות הנוסטלגית. הסיכוי: תלוי את מי שואלים. תכלס - די קשה לנחש.

ימי הרוקסן העליזים, הזמנים שבהם בועת הרוק הישראלי שכנה במקום שבו עתידה להתפוצץ בועת ההיי-טק, היו זמנים טובים לרוק המקומי. לא מעט להקות צמחו אז והביאו לסצנה המקומית את מה שהרכבי הגראנג' של סיאטל הביאו לרוק האמריקני. אחד ההרכבים הללו, שרובו הגיע מהיישוב הקיבוצי, פרץ מהשוליים מרכזה באופן כמעט מטאורי. את "זמן סוכר", אלבום הבכורה של איפה הילד, יכולתם לשמוע במועדוני רוק אבל גם בדיסקוטקים של בני נוער. כמה מהשירים בו ("מה שעובר עליי", "נפלת חזק") הפכו להמנוני רוק שמושמעים עד היום. את האיכויות של האלבום הראשון הם אומנם לא הצליחו לשחזר, אבל עדיין מדובר בכמה מהמוזיקאים המוכשרים שיש לנו בארץ בהרכב ששווה יותר מסך חלקיו. מדד הציפייה: נסבל. קריירות הסולו והפרויקטים הצדדיים של חברי איפה הילד לא הגיעו לגבהים מרשימים במיוחד. הסיכוי: גודל הסיכוי כגודל הפוטנציאל הכלכלי לחברי ההרכב. סיכוי סביר שהמכשול היחיד בדרך לקאמבק היסטורי (ולא, 2 שירים שמשוחררים בצמוד להבטחות על איחוד לא נחשבים לקאמבק) הוא ערימה של שטרות.

האלבום הראשון, שנשא את שם הלהקה, שוחרר כשעוד היו בני עשרה וזכה לחשיפה מועטה ביותר. הוא התגלה לקהל רחב יותר דווקא אחרי שיצא האלבום השני. "מנועים קדימה" של אלג'יר התפוצץ על המוזיקה הישראלית כאילו משום מקום. החבורה מתלמי אליהו, עם הטקסטים המורבידיים והרוק המזרחי המתקדם, הייתה חידוש מרענן. הופעת ההשקה של האלבום הייתה אחד האירועים הזכורים ביותר בתולדות הבארבי ואפילו הלהקה הופתעה לגלות כמה קהל הגיע כדי לחזות בפלא מהדרום. החיבור המדהים בין גבריאל בלחסן ואביב גדג' הזניק את הלהקה לראש המצעדים אבל חוסר יציבות נפשית, שמלווה את שניהם, סיים את הדרך המשותפת שלהם. מאז הם פעילים מאד בקריירות סולו שלהם ושחררו אלבומים מעולים בסגנון ייחודי ומרתק. מדד הציפייה: עולה בכל פעם שמקשיבים להם. גדג' ובלחסן הם כמו פלפל ומלח - הולכים נהדר יחד. הסיכוי: לא ידוע. הם עדיין חברים טובים, הם עדיין יוצרים לפעמים יחד, הם מאד מפרגנים האחד לשני. שוק המוזיקה המקומי יכול רק להרוויח מהחיבור הזה.

המקום שבו נולד שיתוף הפעולה הפורה והקסום בין יהודה פוליקר ליעקב גלעד. מעבר לכך הביאה למוזיקה הישראלית חווית רוק מחוספסת יותר משכנתה למצעדים דאז - תיסלם. האלבום הראשון שלהם היה הצלחה אדירה, השני כבר פחות. הראשון הביא את "יום שישי את יודעת" ו"חופשי זה לגמרי לבד", השני הביא את "משמרת לילה". מתחים בתוך הלהקה קרעו אותה לגזרים ושלחו את פוליקר לקריירת סולו. שאר החברים חזרו לאנונימיות יחסית. מדד הציפייה: סביר ומטה. לא נרשם לחץ מעריצים שדומה לזה שהביא לאיחוד של כוורת או תיסלם. הסיכוי: סביר ומעלה. בראיון שנתן לאחרונה יהודה פוליקר, הוא לא פסל את הרעיון ושלח גם איתות קטן שישמח לעשות סיבוב חוזר.

תמיר אלברט (שהיה שותף גם באייטם הקודם) לוקח איתו את חזי דוידיאן (שגם הוא הסתובב באזור של המגבעות) ויחד עם אמיר צורף (אקס נוער שוליים) מקימים הרכב אלקטרו מדהים באיכותו. את התחנה הצבאית הצעירה, שלימים תהפוך לקובעת הטון במוזיקה הישראלית, הם כובשים בסערה. החיבור הנהדר בין רוק, אלקטרוניקה ודאנס שהג'ינג'יות הביאו למוזיקה הישראלית הוא שהפך אותם לאגדה. תמיר אלברט מצא את אלוהים וההרכב התפרק קצת אחרי יציאת אלבומם הראשון והיחיד. אלברט חזר מאז בשאלה והופיע עם עידן גבריאל, הקלידן של הג'ינג'יות. מדד הציפייה: גבוה מאד. "בלונדיניות עושות לך רטוב" הסיכוי: עכשיו, כשאלברט התפקר לטובה וחזר לעסוק במוזיקה, הסבירות לא רעה בכלל.

כבר באלבום הבכורה שלהם היה ברור שיש כאן משהו אחר. רוקנ'פולקה הם קראו לזה. הכתיבה המעולה, הלחנים התפיסים, המסרים החתרניים, הזקנים העבים והמראה החריג היו סימני ההיכר של הלהקה. למרות שרוב העם זכר את "אוטו זבל", הבילויים הביאו שירים מעולים נוספים - "אין בגטים בגטו", "בלדה לאם חד הורית", "שאול מופז" ו"בחורים של ישיבה" הם רק חלק מהפנינים של אלבום הבכורה. האלבום השני, "שכול וכישלון", הציג הרכב חריף אפילו יותר, אמירות נוקבות יותר אבל שמר על הקו המוזיקלי הסוחף שלהם. קצת אחרי השחרור שלו, הודיעו חברי הלהקה על פירוק החבילה. מדד הציפייה: גבוה במיוחד אם אהבתם אותם ונשביתם בקסם, גבוה קצת פחות אם חשבתם ש"אוטו זבל" זה קוריוז חולף. הסיכוי: מוחשי בהחלט. האקלים הפוליטי והחברתי בארץ זועק להרכב כמו הבילויים.

את הסיום הטראגי כמעט כולם זוכרים. גם את אלבום הבכורה שהגיע יחסית מהר למעמד של אלבום זהב. את שלישיית הבנות הזו, על כל הנושאים המגדריים שליוו את העשייה שלה, אפשר לתאר בהרבה מילים. שגרתי או בנאלי הן בטח לא חלק מהמילים הללו. רוק נשי בועט ומחוספס לא נשמע כל כך טוב בעברית עד המכשפות. את האמת? גם מאז לא קמו להקות שהצליחו להגיע לגבהים האלה. מדד הציפייה: גבוה יחסית. בחורות מתנחמדות שלמדו ברימון ומציגות יחסים מתקתקים יש לנו מספיק. תביאו משהו אחר. הסיכוי: אם אכן זכינו לתחיית המתים, כל מה שנשאר זה לסגור להן אולפן.

הרכבים רבים אחרים ראויים בהחלט לציון בהקשר הזה כמו מינימל קומפקט, הצ'רצ'ילים, בלובנד, תערובת אסקוט, ארבע עשרה אוקטבות, קצת אחרת, החלונות הגבוהים ועוד כמה שבטח שכחנו. מהצד השני תמצאו את אלה שמתאחדים באופן כמעט כפייתי, בכל פעם שמפיק כלשהו מריח הזדמנות לדפוק קופה - כמו תיסלם וכוורת. אחד שהיה צריך להיכנס לרשימה אבל התממש תוך כדי הוא הופעת איחוד של פוליאנה פרנק. מעולה, לא? ועוד הערה קטנה - אם מישהו חושב על איחוד של היי פייב, שיפסיק עכשיו!

כמה ילדים תל אביביים שעושים הרבה רעש אבל גם אחלה מוזיקה. לאלבום הבכורה שלהם הם צירפו קונדום, את ההופעות שלהם הם ליוו בעירום חלקי, את הראיונות הם עשו הפוכים על סולם ובכלל לא התנהגו כמו הילדים הטובים מהאייטם הקודם. האלבום הראשון לא הביא להם הצלחה מסחרית גדולה וגם לא הכרה, אבל סלל להם את הדרך לאלבומים נגישים ומסחריים יותר בהמשך. חלק מחברי זקני צפת התגלגלו להרכב ישראלים/ פעולה/ סקס, שבימים אלה הוציא אלבום שני. מדד הציפייה: עולה בכל פעם שמאור כהן משיק פרויקט מוזיקלי חדש או שמנוגן אחד השירים של הלהקה. הסיכוי: סביר בהחלט. אם כיף זה כל העניין אז יאללה לאולפן.

הם כבר מזמן מיתוס, אגדה בתחומם. הלהקה שקמה בירושלים והחלה לפעול בתיאטרון הפרגוד הצליחה לייצר, בתקופת הפעילות היחסית קצרה שלה, אימפקט מטורף. ההתחלה הייתה סהרורית למדי, האקט היה אקסצנטרי, השירים היו גולמיים וקשים לעיכול, ההופעות משכו רק קהל קטן של משוגעים לדבר ורק דבר אחד היה ברור לחלוטין - יש בנושאי המגבעת משהו מיוחד. כאילו טון של כישרון נמצא בבחורים הצעירים האלה, וגם אם לא מבינים אותם לגמרי חייבים להקשיב להם. התופעה התפשטה והגיעה גם לתל אביב, הוחתמה ב"הד ארצי" ומאז הלכה ודעכה עד שנגמרה ב"הבא בתור הוא כלום". מדד הציפייה: היסטרי. הדלק שמניע את המחאה שלהם זורם היום ברחובות. המגבעות טובים ביחס הפוך למצב, אין זמן מתאים יותר לחזרה. הסיכוי: צ'ילבה קטן עליהם, ברוגז לא מתאר עשירית מהמצב שלהם, חתול שחור בגודל טקסס עבר בין חברי הלהקה ונכון להיום הם אפילו לא מוכנים שהשמות שלהם יופיעו באותו אייטם.

לא תמצאו מצעד אלבומים ישראלי שלא מדרג את "סוף עונת התפוזים", אלבומה היחיד של תמוז, באחד המקומות הראשונים. חיבור הכישרונות הנדיר הזה הביא למוזיקה הישראלית את אחד מאלבומי המופת שלה והיה קרש קפיצה לאמנים שהפכו למטאורים. הניכור של אריאל זילבר לחברי הלהקה הלך וגדל, המתיחות נעשתה בלתי נסבלת וזילבר הגיע למצב שהוא עולה להופעה עם שקית נייר על הראש ומבקש מהתאורן להאיר אותו "באור שחור". הכל נגמר כשבדרך להופעה זילבר פשוט ירד מהרכב ולא חזר. שלום חנוך ואריאל זילבר(מישהו יכול לחשוב היום על ניגודיות גדולה יותר?) הלכו לקריירות סולו, מאיר ישראל עבד עם כל הגדולים, יהודה עדר החליט שהוא יודע מספיק כדי ללמד אחרים ואיתן גדרון עבר באופן כמעט מוחלט לאחורי הבמה. מדד הציפייה: ענק. זה בערך כמו לראות את כל גדולי האומה על במה אחת. הסיכוי: היו כמה איחודונים קטנים אד הוק אבל עם המתיחות בין זילבר לחנוך סביר יותר להניח שתרוויחו כסף ממכירת מעילי גשם בגיהינום.