הפציעה הנפוצה בחיילים האמריקניים במלחמה באפגניסטן הנה פגיעה בשלד - נמסר בדוח רפואי, שפרסמה אוניברסיטת ג'ונס הופקינס, ופורסם בכתב-העת הרפואי הבריטי, לאנסט.
התברר, כי כרבע מהפינויים האוויריים של חיילים באפגניסטן בשנים 2007-2004 היו בשל פגיעה כשלד - שברים, פריקות מפרקים, פגיעה בשרירים ושחיקה. כחמישה-עשר אחוזים מהפינויים באפגניסטן בתקופה זו נבעו מפציעות קרביות.
לפי מחקר, שהגיש המשרד האמריקני לחיילים משוחררים (Department of Veterans Affairs) לוועדה לכוחות המזוינים בקונגרס, בשנת 2010 נבעו 37 מהנכויות, שנגרמו לחיילים אמריקניים מפגיעות בשלד ובשרירים.
מרבית התנועה באפגניסטן נעשית ברגל בשטחים טרשיים. לפיכך, גדל שיעור הפגיעות בשלד. בקונגרס ביקשו מהצבא ומחיל הנחתים האמריקניים למצוא פתרון למשקל הרב, שנושאים הרובאים לקרב. "הרובאי נראה כעת כמו עץ אשוח בחג המולד, שתולים עליו כל דבר" - אומר בריגדיר ג'נרל מייקל ברוגן, שעמד בראש תוכנית לאינטגרציה בחיל הנחתים. הציוד נועד לשפר את יכולתו של החייל בקרב ואת שרידותו, אך הוא מכביד עליו. כמו-כן, תנועה ברכב קרבי, יוצרת עקה על השלד בגלל הטלטול.
בדרך כלל, רובאי יוצא לקרב עם כחמישים ק"ג ציוד עליו. מחקרים של הצבא האמריקני מצאו, כי הרבה פעמים נושא הרובאי הרבה יותר. מחקרים מצאו, כי כל חמישה ק"ג עודפים על גבו של חייל מוסיפים כעשרה ק"ג עומס על ברכו.
בשנה האחרונה ניתנה למפקדי גדודים הזכות להקטין, בהתאם למשימה, את כמות הציוד, שרובאים נושאים לקרב - ויתור על חלקים מאפוד המגן ועל ציוד אחר. מגמה אחרת היא פיתוח חומרים קלים יותר, שייתנו מיגון משופר במשקל קל יותר, או החלפת ציוד ונשק קיימים באמצעים אחרים קלים יותר. אחת הבעיות העיקריות הנה הסוללות, שמספקות כוח לאמצעי התצפית ולמערכות הנשק.