שיפודים בפייסבוק (16)

"שלום האם זו רשות הניסור הממלכתית?" "כן, מי אדוני?" "אני רוצה לנסר שטח חניה שהיה לי במושב בנגב ולהעביר אותו לתל אביב". "מילאת טפסים?" "איפה מקבלים?" "אצל האיש במודיעין בכניסה. אני לא מבינה. המשרד לניסור והעברה ממשלתית קיים כבר שנה, ואנשים עוד לא יודעים איך לפנות אלינו כהלכה. ניסרנו בהצלחה את הבתים בגבעת האולפנה ואז נולד הרעיון להשאיר בארץ את הסופר-מסור שהובא מחו"ל, ולנסר עוד כמה דברים הזקוקים לניסור אצלנו בארץ. ניסרנו את דרום תל אביב והעברנו אותה על תושביה המקוריים סמוך לגבול עם מצרים כך שהתל אביבים הצפוניים לא יצטרכו להתעסק עם מחאה של תל אביבים שהם לא מכירים, ניסרנו את טבריה והעברנו אותה לצפת כדי לחסוך מזגנים וכך מנענו בצורת חשמל בקיץ, ניסרנו את ירושלים לכמה חלקים על-פי שירטוט של יוזמת ז'נבה, ועכשיו הצענו לציבור אספקת שירותי ניסור לפתרון כל בעיה, אבל אם אנשים לא יודעים למלא כהלכה טופס ניסור פשוט, איך נוכל לפתור בעיות?"

בספר מרתק מנתח פרופסור שלמה זנד את המושגים הכוזבים לידה, הריון ואימא. הספר מוכיח שאמא היא המצאה חדשה ומופרכת של המימסד הדתי והחברה הבורגנית והיהודים, במזימה מתוזמנת היטב לטשטש את העובדה הידועה מזה שנים רבות שילדים מגיעים לעולם על-ידי חסידה.

באוניברסיטת תל אביב עומד להתקיים קונצרט של ריכארד ואגנר. שוב יהודים מנגנים את ואגנר בארץ היהודים. קהל יהודי מול תיזמורת של יהודים - ומוזיקה של ואגנר. זה מה שאני קורא אטימות מלאה. ריקנות מכל רגש אנושי. חוסר איכפתיות והתעלמות מוחלטת מפגיעה באדם אחר. אני לא מבין את האנשים חסרי הלב שמתעקשים לנגן מוזיקה של ואגנר בפני יהודים, באוניברסיטה יהודית, בעיר עברית. האם איש לא יקום מול רעיון מקומם כזה ויזעק: מה אתם עושים??! איך אתם לא מבינים איזו פגיעה זו ברגשות של ואגנר?

"מלכים ג'" הוא הספר הטוב ביותר שנכתב בשנים האחרונות בישראל. ספר נפלא בו הסופרת, יוכי ברנדס, מרהיבה בכוח דמיון ובעוצמת תיאור. היא בוראת מחדש מול העיניים ומול כל החושים את עולם התנ"ך, העולם שאנחנו בעצם ממשיכיו בהרבה מאוד מובנים. הספרות העברית המודרנית לא מתעסקת בעלילות תנ"כיות. היא שקועה בתיאור עלילות דפוק ודפוקה, גרוש וגרושה. לכן, "מלכים ג'", הספר בעל השם היצירתי והבטוח בעצמו כל כך, הפתיע אותי לטובה. את הנושא הזה, מלוכת שאול, קראתי לא מזמן בספר אחר, "אל המלוכה" שמו, מאת יעקב חורגין. גם הוא ספר מצוין בכוח החדירה שלו את תוך החיים שהיו כאן בארץ ישראל וסביבותיה לפני למעלה מאלפיים שנה. אגב, גם הוא ספר פרו בית שאול. משה שמיר כתב את "כיבשת הרש", שהוא ספר שנכתב, כאילו, בידי אוריה החתי. גם בעולם נכתבו רומנים על התקופה, בעיקר על דוד המלך. אני עצמי עדיין תוהה מדוע היו צריכים בני ישראל מלך, ורוצה לספר לעולם ברומן יפה שנמצא בתהליך הוצאה לאור את האמת על כל אותם בני ישראל שרצו לעשות את הטוב בעיני ה', ולא להמליך מלך. העבר מרתק. למרות זאת, רק מעט ספרים מתארים את חיינו בעבר שלנו, שהוא בסופו של דבר 90 אחוז מאיתנו. בקיצור, כל שבח שארעיף על "מלכים ג'" לא יהיה מוגזם, אבל כאן עלי להאנח אנחה מרה מאוד ולשאול: מדוע הספר המצוין הזה כתוב כל כל גרוע? מעודי לא נתקלתי בספר כל כך טוב שכתוב כל כך לא טוב. השפה של יוכי ברנדס דלה ומפוחדת במרבית 445 עמודי הספר. זו שפה גדושה בכל הקלישאות האפשריות בעברית, ובכל הקלישאות הספרותיות. ממש קשה לקרוא את הספר, החשוב ממש, בגלל הכתיבה השטוחה עד לרמת חיבור של תלמידה בכיתה ח'. מה כל כך קשה היה ליוכי פשוט לחקות את הסגנון המרכזי בספרות של היום? זו ממש לא בעיה. לא צריך כישרון מיוחד כדי לעשות את זה, לא צריך איזו יכולת לשפה חדשנית. סתם, לכתוב בשפת כתיבה שלא מגרד בכל הגוף כשקוראים אותה. גם הספר הקודם שלה, "וידוי", לוקה באותה צורת ביטוי שבלונית, עד כדי כך שזה מאמץ ועינוי לקרוא. גם "וידוי" הוא ספר שבו יש תנופה מעוררת כבוד בנושא, אבל יש תקלה בסגנון הכתיבה. אז מה עושים? את "מלכים ג'" אסור להחמיץ. זהו ספר עַבַר-דמיוני חכם, מורכב, עשיר, מרתק ועז. עם זאת צער תקף אותי שכל העורכים הרבים, שיוכי ברנדס מזכירה גם בדברי התודה המפורטים עד לרמה של מנכ"ל רשת חנויות הספרים, לא הצליחו להפוך את צורת הביטוי של הסופרת לשפת ספר סבירה, ברמה המינימלית שספר כזה ראוי לה. יש לי פתרון. זה הוא כנראה הפתרון היחיד לבעיה של ספר שכתוב בעברית דלה: לתרגם את הספר לאנגלית, ואחר כך למסור את הכל למתרגם אחר שיתרגם מן האנגלית בחזרה לעברית. אין בעולם מתרגם שיכתוב באותה שפה צולעת בה יוכי כתבה את הספר. ככה היצירה תגיע לסיומה האמיתי, ותהייה באמת מושלמת. אם זה יקרה, נכון לנו מקרה ספרותי מפתיע: ספר שבטוח יהיה טוב יותר בתרגום מאשר במקור.