בישראל סיכון גבוה לשחיתות בטחונית

מדד הלוחמה בשחיתות במגזר הביטחון, שמעודכן לחודש מרס 2012, מנתח פעולות של 82 מדינות להפחתת הסיכון לשחיתות ביטחונית. המדינות הללו אחראיות ל-94% ממחזור ההוצאות הצבאיות בעולם (המוערך בסכום של 1.6 טריליון דולר בשנת 2011). המדינות דורגו מרמה איי – סיכון נמוך מאוד לשחיתות – עד רמה אף – סיכון קריטי. הדירוג נעשה לפי 77 קריטריונים, שכיסו חמישה תחומי סיכון במגזר: פוליטי, כלכלי, כוח-אדם, תפעול ורכש. "שחיתות במגזר הביטחון מסוכנת, מפלגת ובזבנית, ועלותה ממומנת על-ידי אזרחים, על-ידי חיילים, על-ידי חברות ועל-ידי ממשלות" – מסביר מארק פימאן, מנהל המחלקה להגנה וביטחון בשלוחה הבריטית של "שבי"ל" – "למרות זאת, רוב הממשלות עושות מעט מדי על-מנת למנוע שחיתות כזו – דבר המאפשר להחביאה בשלל דרכים מביקורת ציבורית, ומביא לבזבוז כספים, שניתן היה לנצלם טוב יותר". הארגון קורא לממשלות להגביר את השקיפות במגזר, שקיימים בו חוזים ציבוריים גדולים, אך מסורתית זוכה למעטה חשאיות מוגבר. מוסדות הביטחון צריכים להגביר את נגישות האזרחים למידע על תקציבי ביטחון ורכש; למחוקקים צריכה להיות יכולת שליטה ופיקוח גדולה יותר על המגזר והיכולת לצמצם את השחיתות בו. המדד מלמד כי רק ל-15 אחוזים מהממשלות שנבחנו יש יכולת מקיפה, אמינה ויעילה לפקח על מגזר הביטחון, וב-45 אחוזים מהמדינות יש פיקוח מועט עד אפסי. במחצית מהמדינות יש הוכחות מינימליות בלבד לבחינה של רכישות ביטחוניות. עוד עולה מהמדד, כי לעתים קרובות נמנעת מאזרחים גישה למידע בסיסי אודות המגזר הביטחוני. תקציב הביטחון של מחצית מהמדינות נעדר שקיפות כלל, או מכיל מידע מאוד מוגבל וכללי. בשבעים אחוזים מהמדינות אין כל אינדיקציה נגישה לאזרחים לגבי היקף ההוצאות, שמוציאה הממשלה על פריטים סודיים. לפי ד"ר אוליבר קובר, המחבר הראשי של המחקר, "מהמדד עולה חד-משמעית, כי קיים סיכון חמור לשחיתות במגזר הביטחוני. זה הלם שיש אזורים שכל כך אינם מבינים זאת – לדוגמה, במצבי עימות, שבהם שחיתות יכולה להיות טבועה עמוק. המדד שלנו יעזור לכולם להבין ולטפל בסיכונים. ממשלות צריכות לנקות את המגזר הזה והמדד שלנו ייתן להן פתרונות מעשיים להשגת שקיפות. עשייה זו תציל את חייהם של חיילים ושל אזרחים, ותחסוך לממשלות מיליארדי דולרים".

ישראל ממוקמת בקבוצה די פלוס – בעלת סיכון גבוה לשחיתות במגזר הביטחון. המדד מלמד, כי קיימים בה מנגנונים מוסדיים לפיקוח על התנהלות משרד הביטחון – כדוגמת ועדת החוץ והביטחון – אך נראה כי המשרד אינו שש לשתף פעולה עם המנגנונים הללו. כתוצאה מכך, מוגבלת השפעת הכנסת על התנהלות מערכת הביטחון. בשנים האחרונות נראה, כי מגלה הממשלה חוסר סובלנות כלפי ארגונים חברתיים, המעבירים ביקורת פומבית על התנהלות מערכת הביטחון. לפי ביקורת זו, תקציב הביטחון חסר שקיפות ואין מידע זמין לגבי הוצאות על פריטים סודיים, או על הוצאות מחוץ לתקציב הצבאי. אף על-פי כן, אין ראיות'המעלות חשש, כי פשיעה מאורגנת חדרה למערכת הביטחון בישראל. נמצא, כי הצהרות פומביות נגד שחיתות מצד מנהיגים במערכת הביטחון נדירות, והן מושמעות כשמתעורר אירוע נקודתי; קיימת שקיפות מעטה לגבי כוח-האדם האזרחי והצבאי; קוד ההתנהגות בצה"ל אינו מכיל התייחסות ספציפית לשחיתות. עם זאת, כאשר עובד מעורב במקרה של שוחד, או של שחיתות, ננקטת נגדו יד קשה. העמדות לדין של בכירים בגין שחיתות זכו לסיקור תקשורתי רב. כיום נראה, כי יש תהליכי מינוי אפקטיביים. בהתייחס לסיכון לשחיתות בתוך הצבא, נמצא כי לכוחות הביטחון אין פרקטיקה להתמודדות עם שחיתות כבעיה אסטרטגית בתוך המערכת הצבאית. כמו-כן, לא נמצאה עדות למערכת הדרכה למלחמה בשחיתות לקציני צה"ל. עם זאת, משרד הביטחון אינו מעסיק קבלנים פרטיים בנושאים מבצעיים צבאיים, וזה מפחית את הסיכון לשחיתות. נמצא, כי מדיניות הממשלה בכל הקשור לרכישות ביטחוניות חלשה. אין חקיקה ספציפית, המתייחסת לרכש ביטחוני, ומידע על תהליך הרכישה אינו זמין לציבור. יש דוגמאות לרכישות ביטחוניות בקנה-מידה גדול, שיוצאות לפועל לבקשת צה"ל, אך ללא שום עדות להצדקת צורך הרכישה. אף על-פי כן, קיימים מנגנונים, שבאמצעותם ניתן להגיש תלונות על רשלנות מקצועית בתחום הרכש. פעילות מושחתת מצד ספקים יכולה להוביל להעמדה לדין, או להיכלל בדוח של מבקר המדינה.