"טענה הגובלת בעזות מצח"

ערעור בנושא תגמולי ביטוח בעקבות תאונת דרכים, שהוגש באמצעות עוה"ד אורי גלבוע ועמית אוריה, כלל טענה הגובלת בעזות מצח. אותה טענה גם עמדה בסתירה ברורה לטענותיו של המערער בתביעתו המקורית. כך אומר (יום ג', 3.3.20) שופט בית המשפט העליון, יצחק עמית. מדובר באדם (ששמו אסור בפרסום) אשר נפגע בתאונת דרכים בשנת 2006, והגיש תביעה נגד חברות הביטוח מגדל ואליהו ארבעה ימים לפני תום תקופת ההתיישנות בשנת 2013. התביעה נמחקה בשל חוסר מעש; המחיקה בוטלה בהסכמה; היא נמחקה שוב מחוסר מעש; ואזי הוגשה תביעה בשנת 2017. עמית מעיר: "המערער טען, כי עורכות דינו דאז התפטרו מהייצוג לאחר שסירב להיעתר להצעת פשרה שהוצעה לו על-ידי המשיבה, וכי התקשה למצוא עורך דין אחר שיקבל על עצמו את הטיפול בתביעה, מאחר שעורכות הדין סירבו לשחרר את התיק כל עוד לא הוסדר שכר טירחתם. המערער לא טרח ולא פירט מיהם עורכי הדין שהשיבו פניו ריקם, ולא הציג מכתב דרישה של עורכות דינו דאז, ולמעשה, לא הניח כל בדל ראיה התומך בגרסתו זו. עם זאת, אציין כי המערער גולל את טענתו זו בהרחבה, עת פנה לבית המשפט השלום". המערער טען, כי יש להאריך את תקופת ההתיישנות לעשר שנים, שכן מצבו התדרדר בשנים 2013-2012 עד שהפך להיות מרותק לכסא גלגלים. על טענה זו אומר עמית, כי היא "גובלת בעזות מצח, בבחינת הנייר סובל את הכל. די לעיין בכתב התביעה, שם מפרט המערער שורה אחר שורה את תוצאות התאונה 'המחרידה' מיום 14.7.2006 (נציין כי המערער שוחרר באותו יום מבית החולים)". באותה תביעה טען המערער לכאבים בלתי נסבלים, חרדות, נדודי שינה, דיכאון, פחדים, נסיונות התאבדות וכאבים מתמשכים - כולם החל משנת 2006. עמית מוסיף: "נוכח התיאורים בכתב התביעה על סבלו המתמשך של המערער לאחר התאונה הן בתחום הנפשי והן בתחום האורתופדי, קשה להלום, בלשון המעטה, כי מדובר בנזק של 'מה בכך' שאדם סביר לא היה תובע בגינו", ולכן אין מקום להאריך את תקופת ההתיישנות. הוא גם מאמץ את ממצאי בית המשפט המחוזי בתל אביב בנוגע לחוסר האמינות, בלשון המעטה, של גרסת המערער בנוגע למועד בו קיבל את פסק הדין בתביעה המקורית - טענות עליהן חזרו בשמו גלבוע ואוריה בערעור. המערער חויב בתשלום הוצאות בסך 10,000 שקל. השופטים נעם סולברג וענת ברון הסכימו עם עמית. את חברות הביטוח ייצג עו"ד אבי אמסלם.