ערעור חסר יסוד שהגיש עו"ד אליעד שרגא לבית המשפט העליון בשם לקוחו, עלה ללקוח בהוצאות בסכום חריג של 20,000 שקל. הסכום בולט במיוחד משום שהערעור נדחה למעשה על הסף, תוך שבית המשפט העליון מאמץ לחלוטין (יום ב', 29.6.20) את פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז.
שרגא ועוה"ד שרון דיין ומיכל גוטמן ממשרדו מייצגים את מיכאל מצפון - בעליה של נגרייה במושב אביחיל, הטוען שיש לו זכות לנחלה במושב. השופטת המחוזית הלית סילש קיבלה את טענת המושב ודחתה על הסף את התביעה, בנימוק שהיא התיישנה; בבית המשפט המחוזי לא נפסקו הוצאות לטובתו של אביחיל.
השופטים עוזי פוגלמן, יצחק עמית (שכנראה הוא שכתב את פסק הדין) וג'ורג' קרא אומרים: "לאחר שעיינו בחומר הרב שהערימו הצדדים על שולחננו ולאחר ששמענו את טיעוניהם, לא מצאנו להתערב בפסק הדין, ואנו מאמצים אותו על קרבו ועל כרעיו מכוח סמכותנו לפי תקנה 460 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי". הצעד שכזה, ערכאת הערעור מקבלת בצורה מלאה וללא כל שינוי את פסק הדין עליו הוגש הערעור, בלא לדון לגופן בטענות נגדו.
בשולי הדברים דוחים שופטי העליון את בקשתו של שרגא להוסיף ראיות חדשות. הם מציינים, כי עיינו באחת מהן בהסכמת הצדדים - ומתברר שזהו מסמך שנוצר לאחר מתן פסק הדין במחוזי. העליון גם דוחה את טרונייתו של שרגא נגד השימוש בכלי המחיקה/הדחייה על הסף: טענת ההתיישנות הביאה לסיום ההתדיינות ובכך חסכה מהצדדים ומבית המשפט משאבים ניכרים, וסילש הפעילה אותה כהלכה.
לבסוף עולה מפסק דינו של בית המשפט העליון, כי שרגא העלה בערעור טענה שעמדה בסתירה מוחלטת לטענה שהעלה במחוזי, וכי הפרשנות עליה ביסס את טענתו הייתה שגויה בעליל. שרגא טען שיש לאפס את מרוץ ההתיישנות, בנימוק שהמושב הודה בזכותו של מצפון לנחלה המבוקשת. אולם "מעבר לכך שטענה זו עומדת בניגוד מוחלט להודאתו-שלו כי אין תחולה לסעיף זה במקרה דנן, הרי שההודאה בזכות צריכה להיות 'מפורשת ומלאה' ולא די בכך שהנתבע יודה בקיום העובדות הנדרשות, אלא עליו להודות גם בקיום הזכות של התובע. עדותם של שני אנשי המושב רחוקה עד מאוד מלהיכנס לגדרה של הודאה ברורה ומפורשת בקיומה של זכות המערער בנוגע לשטח ולייעודו של השטח".