יזם הנדל"ן גדעון ביקל ומשרד עורכי הדין אפשטיין-חומסקי-אסנת הגישו תביעה במיליוני שקלים לאחר שזו התיישנה, ועשו זאת בחוסר תום לב ואף תוך סתירה לטענות קודמות שהעלו בהליכים אחרים. כך קובע (11.11.21) שופט בית המשפט המחוזי בתל אביב.
ביקל הוא הבעלים של 110 דונם במערב ראשון לציון, לצד 15 דונם של בעלים אחרים ו-15 דונם של המדינה. בשנת 1991 הוא החל לקדם בנייה על קרקעות אלו, התוכנית נכנסה לתוקף באוקטובר 2009, שנתיים מאוחר יותר דחה בית המשפט את עתירת עיריית ראשון לציון נגד התוכנית והבנייה החלה ב-2014.
ביקל ואפשטיין-חומסקי-אסנת חתמו בשעתו על הסכם, לפיו הם יתחלקו בשכר יזמות בסך 6% משווי הזכויות שיגבו מיתר בעלי הקרקעות, "וזאת ככל הניתן בסמוך לפרסום התב"ע לתוקף בעיתונות". עוד נקבע בהסכם, כי גבייתו של סכום זה "תיעשה על-ידי הצדדים באופן ובמועדים כפי שיוסכם במשותף, בסמוך לאחר מתן תוקף לתב"ע". מכוח הסכם זה, הם תבעו מהבעלים הפרטיים ומהמדינה 3.5 מיליון שקל.
חלק מן הנתבעים טענו שהתביעה התיישנה זה מכבר, שכן העילה נולדה עם אישור התוכנית ב-2009 - כך שההתיישנות חלה ב-2016. ביקל ועורכי הדין טענו, כי מרוץ ההתיישנות החל רק עם דחיית עתירתה של העירייה, יש להוריד ממנו שנתיים בהן התנהלה תביעתם נגד העירייה - ולכן הגשת התביעה הנוכחית באפריל 2020 הייתה לפני ההתיישנות.
הפרדה מלאכותית של המועדים מאור קיבל את הבקשה ודחה על הסף את התביעה, בשל התיישנות. הוא מזכיר את פסיקתו העקבית של בית המשפט העליון, לפיה תחילתה של תוכנית היא ביום בו נכנסה לתוקף, ולא במועד מאוחר אחר כלשהו. מאחר שכאמור ההסכם קובע שהשכר ייגבה בסמוך כל האפשר למתן תוקף לתוכנית - הרי שמרוץ ההתיישנות החל באוקטובר 2009.
מאור דוחה את עמדתם של ביקל ועורכי הדין: "לא מצאתי להבחנה ולהפרדה המלאכותית של המועדים השונים כל בסיס, לא בדין ולא בעובדות המתגלות מהנספחים אותם צירפו התובעים עצמם לכתב הטענות". הוא מראה, כי ביקל עצמו החל לדרוש את שכרו כבר ביולי 2011, חודשיים לפני דחיית עתירתה של העירייה, והוא אף מכר דירות בפרויקט כבר בשנת 2009. אין זה סביר שביקל יבקש ויקבל תשלום כה נכבד - 20 מיליון שקל - אם הוא והרוכשים לא היו רואים את התוכנית כעובדה מוגמרת, מעיר מאור.
אפשטיין-חומסקי-אסנת אומנם טענו, כי מדובר במהלכים של ביקל ולא שלהם. אולם מאור מזכיר, כי על-פי ההסכמים - הצדדים פעלו יחדיו לגביית השכר; והיו אלו עורכי הדין עצמם שטענו מול עתירת העירייה שמדובר במעשה עשוי. טענה זו אף יוצרת השתק שיפוטי, המונע מהם למנוע כעת שרק דחיית עתירתה של העירייה הפכה את התוכנית לסופית ומוחלטת.
מאור מוסיף: "נסיבות תיק זה מלמדות שלא זאת בלבד שהטענה הועלתה על-ידי התובעים בהליך שיפוטי-מינהלי (ונדחתה), הרי גם בפועל, העובדות מלמדות שהתנהגותם של ביקל ועורכי הדין הייתה כאילו היום בו קמה עילת התביעה לשכר ולהחזר הוצאות נולדה עם פרסום התוכנית במהלך שנת 2009. אין לאפשר להם מכוח עקרונות תום הלב להעלות טענות סותרות, כאשר טענת עורכי הדין כעת שהמדובר בטענה שהועלתה על ידם בשליחותו של ביקל מעוררת קושי, עת אני בדעה שעקרון תום הלב מחייב לנהוג אחרת: אין לאפשר העלאת טענה סותרת לזו שאחזו עבור ביקל
בעניין זה ממש, רק על-מנת שיהיה בה כדי להאריך באופן מלאכותי את תקופת ההתיישנות הקבועה בדין, בכדי שתשרת את עניינם.
"למעלה מהדרוש אציין שנדמה לי שככלל תביעת עורכי דין לשכר טירחה, כמו גם כל תביעה לשירות אישי, רצוי שתוגש במועד קרוב ככל הניתן בסמוך לאחר מועד ביצוע הפעולות, ולא תשתהה שנים ארוכות, עד גבול תקופת ההתיישנות, שכמובן עומדת בעינה כדין".
ביקל ואפשטיין-חומסקי-אסנת חויבו בתשלום הוצאות בסך 60,000 שקל. את ביקל ועורכי הדין ייצגו עוה"ד עמי אסנת וורדה לבון; את בעלי הקרקעות ייצגו עוה"ד ליאורה אפרתי, נטע גוטע, יפית חנני-שפיר, ישי גלילי, רפי שדה, יגאל דורון וגיל זבצקי; ואת המדינה - עו"ד אייל אדר.