בית המשפט העליון קובע (יום ה', 8.9.22), כי איום של חוקרי משטרה לחקור את בני משפחתו של חשוד אינו מהווה לחץ פסול, ולכן ההודאה שבאה בעקבותיו היא קבילה. פסק הדין עוסק במקרה בו הייתה עילה אמיתית לחקור את בני המשפחה, ולא ברור האם במקרה של העדר עילה כזאת - ייקבע ההפך. מדובר בסוגיה בעלת חשיבות לתיק 4000 נגד בנימין נתניהו. ניר חפץ, שהיה יועץ התקשורת של משפחת נתניהו, הפך לעד מדינה בתיק 4000 (וואלה-בזק) בין היתר לאחר שהחוקרים איימו שיזמנו לחקירה את רעייתו דאז ואישה המקורבת אליו. ההגנה טוענת, כי היה זה חלק מלחצים פסולים שהופעלו עליו, ואשר כללו תנאי שינה גרועים במיוחד וחוסר שינה בכלל והימנעות ממתן טיפול רפואי. לשיטתה, לא היה כל צורך לחקור את השתיים, והאיום היה חלק מהלחץ הכבד בדמות "פירוק התא המשפחתי" של חפץ. הלה עצמו טען בעקביות בעדותו, כי החליט להפוך לעד מדינה דווקא כאשר הלחצים פסקו והוא יכול היה לחשוב בדעה צלולה. השופט אלכס שטיין קובע, כי לא היה פסול בכך שחוקרי המשטרה איימו לזמן לעדות את אביו ואחותו של עלא אל-עמראני - סוהר שנחשד בהברחת מכשירים סלולריים, כרטיסי SIM וסמים לאסירים בכלא שקמה, תמורת שוחד. בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופט יואל עדן) פסל את הודאתו של אל-עמראני וזיכה אותו, אך שטיין קובע שהוא פסל את ההודאה בניגוד לכללים שקבע בית המשפט העליון וטעה בקובעו שאין ראיות נוספות התומכות בהודאתו של אל-עמראני. אל-עמראני חזר בו מהודאתו בספטמבר 2019, ארבעה ימים לאחר שנתן אותה, בנימוק שהודה רק כדי למנוע פגיעה בבריאותו של אביו ובכבודה של אחותו. שטיין אומר כי היה צורך אמיתי לחקור את האב והאחות, כי החוקרים מצאו שיחות חשודות עם בני משפחתם של אסירים בכלא שקמה, אשר נוהלו מהטלפון שהיה רשום על שם האב והוחזק בידי האחות. אל-עמראני טען שלא עשה כל שימוש במכשיר זה, אך החוקרים הטיחו בו שאין הם מאמינים שאביו המכובד ואחותו הקטינה הם שניהלו מגעים אישיים או פליליים עם משפחות אסירים. לכן, אין פלא שהם אמרו לו שהוא מסבך את אביו ואחותו בקשרים עם עבריינים למרות שלא קיימו אותם. שטיין אומר: "בנסיבות אלה, עלינו לומר בפה מלא כי אמירות החוקרים באוזני המשיב על שיהא עליהם לחקור את אביו ואת אחותו - מחזיקי הטלפונים החשודים - לא נפגמו בשום פגם. אמירות אלה הצביעו על צורך חקירתי ברור ולגיטימי לחלוטין, אשר עלה מגרסת החפות המפוקפקת, עד-כדי-דמיונית, שהעלה המשיב, ולא היו בגדר איום, פיתוי או השאה" (הפוסלים הודאה). אכן, אל-עמראני הודה תחת החשש שאביו ואחותו ייחקרו - "מצב שחוקרי המשיב הביאוהו אליו בחקירתו. ברם, חוקרי המשיב לא הפרו שום זכות מזכויותיו ולא עברו על שום איסור - מקצועי, משמעתי או פלילי - בהעמידם את המשיב על כך שגרסת החפות שלו נראית בעיניהם שקרית וכי היא מסבכת את בני משפחתו". שטיין מציין, שהוא קרא את הודאתו של אל-עמראני וצפה ברובה, והשתכנע לחלוטין באמיתותה. לכך נוספו מספר ראיות ברמת "דבר-מה", כולל מחקרי תקשורת ותנועות כספיות - ולכן עדן טענה בקובעו שאין ראיות כאלה. הוא החזיר את התיק לעדן לגזירת עונשו של אל-עמראני. השופטים יוסף אלרון וגילה כנפי-שטייניץ הסכימו עם שטיין. את המדינה ייצגו עוה"ד יואב קישון, רותם צריקר ועידית פרג'ון, ואת אל-עמראני - עוה"ד מוחמד רחאל, וליד כבוב ונבילה כבוב.