"באשר לנטילת האחריות של המערער על מעשיו - הפכתי והפכתי במה שהובא לעיוננו, ולא מצאתי עדות נאמנה לנטילת אחריות כאמור". כך אומר (2.11.22) שופט בית המשפט העליון, נעם סולברג, בתגובה לדבריו של עמיתו, השופט עופר גרוסקופף, ולפיהם אנס זכאי להקלה מסוימת בעונשו משום שנטל אחריות על מעשיו ומשום שמעשהו אינו כה חריג עד שיש להחמיר כל כך בעונשו. משמעות דבריו של סולברג היא, כי נימוקו של גרוסקופף נוגד את העובדות בתיק. האיש הודה שבשנת 2015, כאשר היה בן 35, אנס באכזריות את שכנתו בת ה-15. הנזק הנפשי לנערה היה כה כבד, עד שהיא פגעה בעצמה ונזקקה לאשפוז פסיכיאטרי. בית המשפט המחוזי בחיפה גזר על האיש 16 שנות מאסר; העונש המירבי הוא 20 שנות מאסר והמתחם שנקבע היה 17-13 שנות מאסר. האנס ערער לבית המשפט העליון על חומרת עונשו, אך הערעור נדחה ברוב דעותיהם של סולברג והשופט יוסף אלרון מול דעתו של גרוסקופף ולפיה יש להפחית את העונש ל-14 שנות מאסר. אלרון מזכיר את הנחיית בית המשפט העליון להחמיר בעונשיהם של אנסים ובפרט כאשר הקורבנות הם קטינים; חומרה יתרה קיימת כאשר האנס מנצל את היכרותו עם הקורבן הנותן בו אמון, כפי שאירע כאן. אלרון מציין את אכזריותו הרבה של האונס ואת הנזק הכבד שנגרם לנערה, ואת תסקיר שירות המבחן ולפיו האנס עלול לחזור על מעשיו. עוד הוא מזכיר את פסיקת העליון, לפיה "העונש המירבי אינו בגדר 'סימון גבול עליון' בעלמא, כי אם עונש הולם וראוי בהתקיים נסיבות חמורות מתאימות" - וכאן הנסיבות המחמירות רבות והנסיבות המקלות מעטות מאוד.

"אינו כה חריג ויוצא דופן"

גרוסקופף מוקיע את מעשיו של האנס ואומר שייתכן שהיה מקום לגזור עליו עונש כה חמור, אך סבור שהמחוזי לא יישם כהלכה את הנחיות המחוקק בנוגע לגזירת העונש. לדעתו, ערכאת הערעור צריכה לחרוג ממנהגה ולהתערב כאשר המתחם היה ראוי אך קביעת העונש בתוכו הייתה שגויה. בין הגורמים שלדעתו צריכים להוביל להקלה בעונש במקרה זה, "ניתן למנות את נטילת האחריות של הנאשם על מעשיו, אשר גם אם אינה שלמה, בוודאי פועלת לטובתו", כמו גם הודאתו, הגשת כתב האישום רק ב-2020 ועברו הנקי. גרוסקופף מסכים שיש להחמיר את הענישה בעבירות מין, ואומר שכך אכן נעשה ולכן נקבע במקרה זה מתחם של 17-13 שנות מאסר. אולם, "למרבה הצער, המעשה בו הורשע המערער, על כל שיפלותו ונבזיותו, אינו כה חריג ויוצא דופן עד שניתן להצדיק באמצעות טעם הרתעת הרבים לנהוג עמו בצורה שונה מהמקובל ביחס לעברייני מין אחרים, ולא למקמו בתוך המתחם על-פי השיקולים והאיזונים בהם אנו עושים שימוש חדשים לבקרים". סולברג מצטרף לחוות הדעת העיקרית של אלרון וכאמור, מציין שלא מצא נטילת אחריות מצידו של האנס. להפך: שירות המבחן קבע במפורש, כי למרות השנים שחלפו - האיש מתקשה "לבטא חרטה ולקבל אחריות על מצבו ועל מעשיו הפוגעניים, הן המיניים והן האלימים". הודאה ושיתוף פעולה אינן נטילת אחריות, מדגיש סולברג; נכון שלעיתים הודאה מהווה אינדיקציה לנטילת אחריות, אך אין זו הוכחה לכך שהדבר נעשה בצורה מלאה. עוד מעיר סולברג, כי שירות המבחן מצא שהאנס ממשיך להמעיט במעשיו ומטיל חלק מן האחריות על הנערה, ואף אומר שהודה רק כדי להימנע מניהול הוכחות. בנוגע לחלוף הזמן אומר סולברג כי לעיתים נדרשות שנים עד שקורבן עבירות מין מתלונן, ודאי כאשר קיימת קרבה בינו לבין העבריין. הוא מזכיר את פסיקת העליון, לפיה בעבירות מין "רק בחלוף זמן רב, רב מאוד, ניתן להצביע על פרק הזמן שחלף ממועד ביצוע העבירה עד הגשת כתב האישום, כנסיבה מקלה". העליון הקל בעונש רק כאשר חלפו לפחות עשר שנים, ואף נמנע במפורש מלעשות זאת במקרה בו פער הזמנים עמד על חמש שנים - כמו במקרה הנוכחי. את האנס ייצג עו"ד ניר אלפסה, את המדינה ייצג עו"ד אריה פטר, ואת הנערה - עו"ד תמי קלנברג-לוי.