המדינות העשירות יסייעו כספית למדינות המתפתחות להתמודד עם השלכות שינויי האקלים, לאחר שהסכימו עקרונית לראשונה להקים קרן שתפצה אותן על נזקים אלו. כך נקבע (20.11.22) בוועידת האקלים של האו"ם בשארם א-שייח. אולם, נכון לעכשיו ההסכמה היא עקרונית בלבד ונותרו לדיון כל הפרטים: מי ישלם, כמה ישלם ומי יקבל. המדינות המתועשות המפותחות - ובראשן סין וארה"ב - אחראיות לרוב המכריע של פליטת גזי החממה, אשר גורמת לשינויי אקלים הרי אסון ברחבי העולם. המדינות המתפתחות סובלות מנזקים משמעותיים - החל בבצורות וכלה בשטפונות - למרות שחלקן בפליטות הוא שולי. מטבע הדברים, בשל העוני שלהן ושל תושביהן, הסבל הנגרם בהן הוא כבד במיוחד. במשך שלושה עשורים סירבו המדינות העשירות, ובראשן ארה"ב והאיחוד האירופי, לקבל את העיקרון שעליהן לפצות את המדינות העניות, מחשש שהדבר יהווה מחויבות משפטית ויפתח את הדלת לתביעות ענק נגדן. סוגיה זו עמדה בשבועיים האחרונים במרכז הדיונים בוועידת שארם א-שייח, בה השתתפו נציגים מ-200 מדינות, וחוסר ההסכמה הוביל לכך שנעילת הוועידה נדחתה ביומיים כדי לאפשר את המשך המו"מ. המדינות המתפתחות טענו, כי מדובר במחויבות מוסרית של המדינות העשירות, במיוחד בוועידה ראשונה מסוגה המתקיימת במדינה אפריקנית. פריצת הדרך נרשמה בסוף השבוע, כאשר ארה"ב (אשר פלטה את כמות הגזים הגדולה ביותר לאורך העידן התעשייתי) הסכימה עקרונית על הקמת קרן הפיצוי. לפני כן ניתנה הסכמתו של האיחוד האירופי, אם כי לשיטתו הפיצוי צריך להינתן לארצות שנפגעו בצורה הקשה ביותר וצריך לכלול גם הסכמי ביטוח ולא רק פיצוי ישיר במזומן. ההסכם קובע במפורש, כי לא ניתן להטיל חובה משפטית על מדינות לשלם את הפיצוי. נציגים מ-24 מדינות אמורים לגבש בתוך שנה את הפרטים, ובראשם: מבנה הקרן, אלו מדינות יתרמו וכמה ומה יהיו יעדיו של הכסף. לכן, מדובר בהסכם מסגרת בלבד, אשר מימושו יקום או יפול על פרטים רבים שהדיון בהם כלל לא החל. אחת הנקודות המרכזיות שנותרו פתוחות נוגעת לסין. ארה"ב והאיחוד האירופי דורשות שמדינה זו (כיום - פולטת גזי החממה הגדולה בעולם) תשתתף בתשלום ולא תהיה זכאית לפיצוי. האו"ם מגדיר את סין כמדינה מתפתחת, ולכן מבחינה פורמלית היא אמורה להיות בצד המקבל ולא בצד הנותן של ההסכם. סין מתנגדת בתוקף לכך שתוגדר כמדינה מפותחת לעניין שינויי האקלים. הנשיאים ג'ו ביידן ושי ג'ינפינג נועדו בשבוע שעבר, על-רקע המתיחות הגואה ביחסי שתי המדינות, ואמרו עקרונית שיש מקום לשיתוף פעולה ביניהן בתחום האקלים - אך גם כאן, לא נקבעו פרטים כלשהם. נסיון העבר מלמד, כי אין ערובה לכך שבסופו של דבר המדינות העשירות אכן ישלמו. לפני עשר שנים התחייבו ארה"ב, האיחוד האירופי ומדינות עשירות נוספות להזרים 100 מיליארד דולר בכל שנה, עד 2020, לסייע למדינות העניות לעבור לאנרגיה נקייה ולהתמודד עם סכנות שינויי האקלים. בפועל, הסכומים היו קטנים בעשרות אחוזים ולא הועברו במלואם עד היום. בצד האמריקני יש צורך באישור הקונגרס להקצבת הכסף, אישור המוטל בספק לנוכח השליטה הרפובליקנית בבית הנבחרים החל מינואר הקרוב. בצד האירופי התחייבו שורה של מדינות, באופן וולונטרי, להזרים 300 מיליארד דולר - בעיקר לתוכנית ביטוח חדשה, אשר תסייע למדינות עניות להתאושש מאסונות כמו שטפונות. המדינות העניות קידמו בברכה צעד זה, אם כי הוא רק צופה פני עתיד והסכומים רחוקים מלהספיק; פקיסטן טוענת שהשטפונות העזים שפקדו אותה השנה גרמו נזקים ב-30 מיליארד דולר.