חשבון בנק ובו 39 מיליון שקל יחולק בשווה בין שני בני זוג לשעבר, למרות שהאישה ידעה במשך 12 שנים שהבעל טוען שהכסף שייך לו בלבד ולא תבעה אותו. כך קובע שופט בית המשפט המחוזי בתל אביב, נפתלי שילה. בני הזוג נישאו באנגליה בשנת 1979, כאשר הגבר היה בן 53 והאישה הייתה בת 41; הם עלו ארצה ב-1983. היו אלו נישואין שניים לשניהם, לכל אחד מהם היו שלושה ילדים ולא היו להם ילדים משותפים. רמת החיים שלהם הייתה גבוהה, התבססה בין היתר על מכירת מפעל של הבעל ב-4 מיליון ליש"ט ועל כספים של האישה בסך 3 מיליון ליש"ט. בישראל היו בבעלותם וילה בשווי 4.25 מיליון דולר ולאחר מכן פנטהאוז בשווי 13 מיליון שקל. הקרע בין השניים אירע בשנת 2019 ובמוקד הסכסוך עמד חשבון בבנק הפועלים ובו כאמור 39 מיליון שקל. הבעל טען שהשניים הפרידו את רכושם, לא הייתה להם כוונת שיתוף והאישה ידעה על כך לפחות מאז 2007. בית המשפט למשפחה בתל אביב (השופטת סיגלית אופק) קיבל את תביעת האישה וקבע שבני הזוג שותפים שווים בחשבון, ושילה דחה (12.12.22) את ערעורו של הבעל. שילה מקבל כמעט את כל נימוקיה של אופק, ובהם: מכתבים מזמן אמת בין השניים ביססו את חזקת השיתוף, הבעל התייחס ככספים משותפים לתמורה שקיבל ממכירת חברה שהייתה בבעלותו, כספים ממכירת פסלים מעשה ידי האישה נכנסו לחשבון המשותף, הצדדים העבירו מיליוני שקלים בין חשבונותיהם, הבעל לא דאג לחתום על הסכם ממון למרות הרכוש הרב עימו הגיע לנישואין, אורח החיים של השניים במשך 40 שנה יוצר ציפייה סבירה של האישה שהרכוש ישמש גם אותה, בצוואות הדדיות שערכו הוריש הבעל לאשתו מחצית מרכושו. על התנערות הבעל ב-2007 מעקרון השיתוף בחשבון בבנק הפועלים אמרה אופק, כי האישה הבהירה לו שעמדה זו אינה מקובלת עליה וניסתה לשווא - ב-12 השנים שקדמו לפירוד - לגרום לו לשנות את דעתו. היא סברהה שהצוואות ההדדיות מבטיחות את חלקה בחשבון, עד שהבינה שלא זה המצב אם היא תלך לעולמה לפני הבעל וכך יקופחו ילדיה.

הסכמה ברורה שעוגנה בכתובים

שילה קובע שאין עילה להתערב בממצאי העובדה של אופק. הוא גם מתייחס לכך שהאישה לא הגישה תביעה במשך 12 שנים: "אין להקל ראש בקושי העצום של פירוק הנישואין לאחר עשרות שנים ולאחר שהאישה כבר מבוגרת והתוצאה הבלתי נמנעת של ההליכים היא פירוק השיתוף בדירת המגורים ומעבר לדירה אחרת, תהליך שהוא קשה מנשוא גם לאנשים צעירים. אין צורך גם להכביר מילים על הקשיים הרבים בניהול הליך משפטי ועל כוחות הנפש שהדבר מצריך, במיוחד כשהמשיבה כבר בעשור השמיני לחייה ואינה יודעת את השפה העברית. לכן, העובדה שהמשיבה נקטה בהליך המשפטי רק בחלוף שנים רבות ולאחר שכלו כל הקיצין מבחינתה והיא הבינה שזו הדרך היחידה להבטיח את רכושה, לא צריכה לפגום באמינותה של המשיבה ואין לזקוף את השיהוי בהגשת התביעה לחובתה". שילה מוסיף: "המערער לא יכול היה לחזור בו מההסכמה הברורה שעוגנה בכתובים במכתב ההסכמות עוד בשנת 1988, ושבו נאמר כי 'אנחנו מתייחסים לנכסים שלנו בבעלות משותפת בחלקים שווים, אף שמעת לעת התרומה שכל אחד מאיתנו עשה לא הייתה שווה'. האישה הסתמכה על הסכמה זו והעבירה את כל נכסיה החיצוניים לחשבונות שבסופו של יום רוכזו בחשבון. ברור שהאישה לא הייתה מעבירה את ירושתה בסך של כ-2 מיליון ליש"ט לחשבונות על שם האיש בלבד, לו ידעה שלאחר שנים הוא יטען שהם רק שלו. לו היא הייתה מעלה בדעתה מצב כזה, היא הייתה שומרת על כספים אלו בנפרד לעת סגריר ועל-מנת להנחילם לילדיה שלה". הבעל חויב בתשלום הוצאות בסך 40,000 שקל. סגן הנשיא שאול שוחט והשופטת עינת רביד הסכימו עם שילה. את הבעל ייצג עו"ד רוברט ליכט-פטרן, ואת האישה - עו"ד ליבנת רידר.