בן־יהודה הקדיש יותר מארבעים משנות חייו למפעל החייאת העברית. כידוע, העברית לא שימשה כלשון מדוברת יותר מאלף וחמש מאות שנים, והעברית שהשתמרה בטקסטים הקדומים לא התאימה למציאות החיים בסוף המאה ה־19 ובתחילת המאה ה־20. לפני מחיי השפה, ובראשם בן־יהודה, ניצב אתגר למלא את החֶסֶר הגדול במילים נחוצות לחיי היום יום, למלאכה, ללימוד בבתי הספר, למדע ולשאר תחומי החיים. בן־יהודה נרתם במרץ למילוי החיסרון הזה ותרם מילים חדשות רבות - יסודיות וחיוניות. יש שטבע משמע חדש במילים עתיקות בלשון, יש שהעלה מילים נשכחות מספרות ישראל לדורותיה, בהגדירו ובהגבילו את שימושיהן החדשים, ויש ששאל שורשים מן הערבית ויצק אותם לתבניות עבריות. רבים מחידושיו נכנסו למחזור הדם של השפה, והם נמצאים בשימוש תדיר ויום יומי. הוא חידש שמות של מאכלים: גלידה, חביתה, נקניק, ריבה; מילים לציון תכונות ורגשות: אדיבות, אדישות, אהדה, גמישות, גנדרנות, עקיבות, קיצוניות, רצינות; צבעים: אפור, ורוד; בעלי מקצוע: דייל (=מלצר!), גננת, חייל; חלקי לבוש: חזייה, כפפה; כלים ומכשירים: משאבה, מקולית (גרמופון), מגהץ, מפוחית, מַקלע; שמות מחלות: אדמת, שפעת, שנית (סקרלטינה); מילים מעולם השלטון: מעצמה, וזיר (שר), מורשון (בית נבחרים), עירייה; ועוד מילים רבות. את מאות חידושיו סימן בן־יהודה בסימן מיוחד במילונו - "מילון העברית הישנה והחדשה". רובם נקלטו בלשוננו. מעניין להכיר גם את המילים שלא נקלטו. למשל: אַבְחֶמֶץ ואַבְחֶנֶק (חמצן וחנקן); אַכֶּלֶת (סרטן); הָרָם (פירמידה); זִבְדָּה (שמנת); צַיַּר־אוֹר (צלם); וגם תְּאֵבְדֵּעִי במשמעות סקרן. לרגל יום העברית תשפ"ג ובשנת המאה למותו של בן־יהודה חונכת האקדמיה ללשון העברית את הסכת הַמְּחַיֶּה, ובו שישה פרקים על הגיבורים שעשו את הלא ייאמן והחיו את השפה העברית. הפרק הראשון זמין להאזנה באתר האקדמיה ללשון העברית וביישומונים הייעודיים.