שר המשפטים, יריב לוין, חייב למנות נשיא קבוע לבית המשפט העליון והדבר אינו נתון לשיקול דעתו. כך סבורה היועצת המשפטית לממשלה, גלי מיארה. היא מתריעה, כי הימנעותו של לוין מלעשות זאת, "פוגעת באורח קשה בעקרון הפרדת הרשויות, ובמעמדה ותפקודה של הרשות השופטת". הדברים נאמרים (23.6.24) בתשובתן של מיארה והנהלת בתי המשפט לעתירת התנועה לאיכות השלטון, המבקשת מבג"ץ לחייב את לוין להביא את מינוי הנשיא לאישור הוועדה לבחירת שופטים. הדיון בעתירה יתקיים בשבוע הבא (2.7.24). השופט עוזי פוגלמן הוא ממלא-מקום הנשיא מאז פרישתה של הנשיאה אסתר חיות באוקטובר שעבר. לוין מסרב להעלות לדיון בוועדה את בחירת הנשיא, משום שיש בה רוב למינויו של השופט יצחק עמית - על-פי עקרון הסיניוריטי - בעוד לוין והקואליציה מתנגדים למינויו. מינוי הנשיא מצריך את תמיכתם של חמישה מבין תשעת חברי הוועדה; לעמית מובטחים שישה קולות: של שלושת שופטי העליון, שני נציגי לשכת עורכי הדין וח"כ קארין אלהרר. לאחרונה פורסם, כי לוין שוקל להציע למנות - למשך שנה בלבד - את השופט יוסף אלרון; לא צפוי שיהיה רוב להצעה כזאת. מיארה חוזרת על העמדה שכבר הביעה לנוכח סירובו של לוין (עד פרוץ המלחמה) לכנס את הוועדה: לשיטתה, שר המשפטים חייב להביא להצבעה מינוי שופטים כאשר נוצר צורך למנותם (דהיינו, כאשר מתפנים או נוספים תקנים), ועליו לעשות זאת במהירות הראויה. היא מוסיפה, כי החובה למנות את נשיא בית המשפט העליון קבועה במפורש בחוק. לוין טען בעבר שכינוס הוועדה הוא בסמכות שבשיקול דעתו, אך מאחר שמאז פרוץ המלחמה הוועדה ממנה עשרות שופטים - העתירות הקודמות התייתרו ובג"ץ לא הכריע בשאלה זו. מיארה מוסיפה: "הדברים נכונים מקל וחומר ומקבלים משמעות מיוחדת ביחס למינוי נשיא בית המשפט העליון, ראש הרשות השופטת. הרשות השופטת היא אחת משלוש הרשויות המהוות את עמודי היסוד של שיטת המשטר הדמוקרטית הישראלית. יציבותה ועצמאותה של הרשות השופטת הם מאפיינים יסודיים של הדמוקרטיה הישראלית ותנאים בסיסיים, אין בלתם, לתפקודה התקין ולהגשמת יעודה החוקתי במשטר דמוקרטי. המשמעות של פגיעה בעצמאותה של הרשות השופטת והחלשתה, כאשר הרשות המבצעת אינה מאפשרת הצבעה, לפרק זמן ממושך, על המינוי לתפקיד ראש הרשות השופטת, היא הפרת האיזון בין רשויות המדינה ופגיעה מובהקת בעקרון הפרדת הרשויות. "...מצב דברים זה, בו במשך תקופה כה ממושכת לא מונה נשיא לבית המשפט העליון, הוא חסר תקדים בהיסטוריה של מדינת ישראל. לעמדת המשיבים, ובכלל זאת עמדתם המקצועית של גורמי הרשות השופטת האמונים על הבטחת תפקודה, המחדל המתמשך בבחירת נשיא קבוע לבית המשפט העליון, פוגע באורח קשה בעקרון הפרדת הרשויות, ובמעמדה ותפקודה של הרשות השופטת". הפגיעה היא הן מעשית והן סמלית-ציבורית, כלפי הציבור בישראל וכלפי עולם המשפט הבינלאומי, טוענת מיארה.

השאיפה להסכמה רחבה אינה מצדיקה

לדברי מיארה, "בהימנעות מבחירת נשיא קבוע לבית המשפט העליון יש אפוא כדי להביא לתלות של הרשות השופטת ברשות המבצעת, להחלשת הרשות השופטת, ולפגיעה בעקרון הפרדת הרשויות ובעצמאות הרשות השופטת; לפגיעה באמון הציבור ברשות השופטת; והיא מקשה על ניהול מערכת בתי המשפט ועל קידום והוצאה לפועל של תהליכים ארוכי טווח. זאת, בפרט משהמשנה לנשיא הוא המכהן כממלא-מקום הנשיא ולא מונה משנה לנשיא תחתיו". לנוכח פרישתו של פוגלמן בתחילת אוקטובר, מזהירה מיארה, "בטווח זמן נראה לעין המצב חסר התקדים שבו אין נשיא קבוע לבית המשפט העליון עשוי להגיע לנקודת קיצון שלילית נוספת". רצונו של לוין להגיע להסכמה רחבה אינו מקנה לו סמכות משפטית להימנע מכינוס הוועדה, מדגישה מיארה. "השאיפה להגיע להסכמה רחבה בין חלקי הוועדה השונים אינה יכולה לעלות לכדי שינוי דה-פקטו של מנגנון הבחירה ודרישת הרוב החלים מכוח חוק ביחס לבחירת נשיא לבית המשפט העליון, ובאופן שהופך את סמכותו האופרטיבית של השר לכינוס הוועדה למעין זכות 'וטו' אשר בכוחה למנוע בחירת נשיא שלא על דעתו; ולמעשה, להותיר את הרשות השופטת ללא ראש ואת מדינת ישראל ללא סמל שלטוני מרכזי למשך תקופה כה ארוכה". לפיכך, סבורה מיארה, יש להורות ללוין לפרסם בהקדם האפשרי ברשומות את שמות המועמדים לנשיא, ולבחור אותו בסמוך לאחר תום 45 הימים הקבועים בחוק. התגובה הוגשה באמצעות עוה"ד ענר הלמן, עמרי אפשטיין וענת גולדשטיין. לוין מיוצג בנפרד בידי עו"ד ציון אמיר וטרם הגיש את תגובתו. לוין התייחס בעקיפין לנושא בטקס השבעת שופטים שהתקיים הערב במשכן הנשיא: "נותרו עדיין מינויים שעלינו להשלים, ובראשם המינויים לבית המשפט העליון. אני משוכנע שאם נגלה פתיחות ונכונות לפשרות, כפי שגילינו עד עכשיו, נצליח להגיע להסכמות גם בעניינים האלה. לצערי, יש מי שמבקשים להחליף את דרך ההבנות בדרך של ביטול מעמדם בוועדה של נבחרי הציבור, אשר הם המשקפים את הכרעת העם בבחירות. הדבר נעשה באמצעות שטף של עתירות, שתכליתן ניצול האיפוק החקיקתי שנדרש בעת מלחמה, כדי להעביר באופן חד-צדדי את כלל סמכויות ניהול הוועדה לידי ראשי המערכת המשפטית. דרך ההסכמות היא היחידה, ואין בלתה".