ההיסטוריה מספקת אזהרות עצובות. ב-1991 עודד ג'ורג' בוש האב את העירקים להתקומם – וסדאם חוסיין טבח בהם. ב-2011 התערב ברק אובמה בלוב כדי להגן על האזרחים מפני מועמר קדאפי – שאמנם נפל, אבל המדינה שקעה במלחמת אזרחים. אם האירנים יתקוממו, טראמפ עלול להימצא בפני התחבטות: לשבת מן הצד ולפגוע באמינות האמריקנית, או להסתכן בתוהו ובוהו. במקום להתמודד עם הבעיה, הממשל מחמיר אותה – טוען קאהל. כאשר אפשרות הפלת המשטר מתרחקת, ארה"ב וישראל משתעשעות ברעיון של התפוררות פנימית, בדמות עידוד להתקוממות כורדית. מנהיגי ישראל כנראה סבורים שפירוק אירן הוא התוצאה המועדפת אם לא ניתן להפיל את המשטר. כאשר מדובר במדינה בת 90 מיליון שקל בין אסיה לאירופה, המשמעות תהיה פגיעה באינטרסים אמריקניים באזור ומחוצה לו. אפילו אם המלחמה תסתיים מחר, יישארו כמה סוגיות אסטרטגיות מהותיות. האחת היא הגרעין, וכאן השאלה כיצד להשיג את היעד של סיום תוכנית הגרעין היא מדאיגה במיוחד, כי איש אינו יודע היכן 440 הקילוגרמים של אורניום מועשר ב-60% שנעלמו ביוני שעבר. אירן הפצועה עלולה לחתור לפצצה כדי להרתיע מפני התקפות עתידיות. זו בעיה שלא תיעלם בהפצצות. בלא להציב בשטח מספר משמעותי של חיילים אמריקנים וישראלים, אפשרות מסוכנת שאותה טראמפ דוחה, יש צורך בתוכנית ברורה לפירוק נשק. אבל זוהי בדיוק הדיפלומטיה האסטרטגית שאותה לא ניתן לפתח כאשר יעדי המלחמה אינם מוגדרים, טוען קאהל.

מעבר למלחמה באירן, קיימות סוגיות כבדות עוד יותר של ההשלכות על האינטרסים האמריקניים ברחבי העולם. יו"ר ראשי המטות המשולבים, הגנרל דן קיין, הביע דאגה לפני המלחמה מפני שחיקת מלאי החימוש ופגיעה במוכנותה של ארה"ב לעימותים בזירות אחרות. החששות הללו מתאמתים: ארה"ב השתמשה בכמויות גדולות של חימוש לטווח רחוק ומערכות הגנה אווירית. המלאים היו בבעיה ממילא והתעשיה הביטחונית מתקשה לעמוד בקצב הדרוש לעימות אפשרי עם סין או רוסיה. אתגר זה מחריף לנוכח האפשרות שיהיה צורך להציב במזרח התיכון רבבות חיילים אמריקנים למשך חודשים או שנים, כדי להגן על מדינות המפרץ ולטפל באירן אם האיום יצוץ מחדש. זה בדיוק מה שקרה אחרי מלחמת המפרץ ב-1991, כאשר ארה"ב הקימה את הבסיסים שנועדו להרתיע את סדאם – והם קיימים עד היום. תומכי המלחמה כיום אומרים שהדרך להימנע מסכנה זו היא חיסול האיום האירני, אך כלל לא בטוח שהדבר אפשרי. זהו פרדוקס כואב, מגדיר קאהל: הפגנת העוצמה הצבאית האמריקנית הייתה מדהימה ואויביה שמו לב. אבל ארה"ב עלולה לצאת מהמלחמה כשהיא מתוחה יתר על המידה, כוחה מדולדל, בלתי ממוקדת ולכן מוחלשת מול סין ורוסיה למשך שנים. השאלה הגדולה היא משמעותה של המלחמה לסדר העולמי העתידי. ארה"ב ביצעה השנה שני מבצעים מרכזיים – נגד ונצואלה ונגד אירן – בלי קואליציות בינלאומיות, אישור האו"ם או בסיס חוקי כלשהו. למלחמה עם אירן יצא טראמפ בלי הצבעה בקונגרס ובלי שכנוע דעת הקהל. במוסקבה ובייג'ינג יודעים, כי נכונותה של וושינגטון לפעול בצורה חד-צדדית ומחוץ למגבלות המקובלות, תקשה עליה מאוד לצאת נגדן בשל פעולות דומות. ארה"ב אינה יכולה לצפות שאחרים יכבדו בעתיד את הנורמות שהיא רומסת כעת. מלחמות אינן נמדדות לפי מידת הצלחתן ההתחלתית, אלא בצורה בה הן מסתיימות – ובשאלה האם המדינה שהחלה את הקרב יוצאת ממנו חזקה יותר או חלשה יותר, מסיים קאהל. המקצוענות העילאית של הכוחות האמריקנים אינה תחליף ליעד ברור. השאלות המוצגות כעת בלחש הן אלו שיקבעו בסופו של דבר האם הייתה זו מלחמה כדאית.