מן המעמקים אל האור בספטמבר 1981 יצאתי עם עשרות צעירים וצעירות, רובנו צברים ובני ניצולי השואה, למסע אל נבכי עברנו, אל תוך עצמנו. לראשונה עמדתי לפתחה של תהום. לראשונה היישרתי אליה מבט. ולא הפכתי לנציב מלח כאשת לוט. ולא נכוויתי.
ניסיתי להביט אל תוך עצמי. להמיס את הגוש האפל. להבקיע את השריון הכבד. להשיל את הקליפות ולהגיע אל התוך. להושיט יד אל היהודייה שבי, ולפרוץ את חומת השתיקה. כיצד עלה הרעיון לצאת למסע ולהעלות אותו על הנייר? מה דחף אותי להביט אל תוך האפלה?
שנה וחצי קודם לכן, במארס, 1980 התפרסמה באחד העיתונים בארץ מודעה שקראה לבני ניצולי השואה להצטרף לפעילות במסגרת ארגון בני ניצולי השואה שהוקם לראשונה בישראל. המודעה צדה את עינִי בחדרי במעונות הסטודנטים בירושלים. למדתי אז ספרות אנגלית ותרגום באוניברסיטה העברית ופרסמתי כעיתונאית רשימות בעיתונים שונים. המלים נגעו בעמקי ישותי. הרעידו מיתר סמוי בתוכי. עוררו בי דברים רדומים, שקועים בגרעין נשמתי. לראשונה קראו לי, בת של ניצולי שואה, לסייע לזכור את מה שקרה לקרובי משפחתי, עצמי ובשרי, במלחמת העולם השנייה. הרגשתי שבעורקיי זורמת ירושה כבדה. הרגשתי שאני חייבת להיענות לקריאה.
באפריל 1980 פרסמתי מאמר ב״מעריב״ על התארגנות בני ניצולי השואה. כחמש מאות צעירים וצעירות מכל קצוות הארץ נענו לפנייה. רובם הביעו נכונות להילחם בשכחה המאיימת עלינו, על חיינו בארץ הזאת. רובם טענו שלא הפקנו לקחים.
כך נולד במוחי הרעיון לצאת למסע יחד עם אחרים. הרגשתי שיש לי ולבני ניצולים אחרים מטען כבד שאנו נושאים בתוכנו, דבר-מה ראשוני ומיוחד השוכן בעמקי הווייתנו. חשתי שאם אפנה אליו עורף, אם אתנכר אליו ואאטום את לבי, לא אדע לעולם את שורשיי, את עצמי. הרגשתי שכדי לדעת את זהותי, כדי להשתייך, כדי למצוא משמעות לחיי בארץ הזאת, צריך להעלות את המטען הזה מן המעמקים אל האור.
כשיצאתי לדרך פחדתי. הרגשתי שאני יוצאת לדרך לא סלולה, נכנסת למחוזות של ארץ לא-נודעת. האם יסכימו האנשים לפתוח את לבם, לשוחח על דברים אינטימיים כל כך, הטמונים בעמקי הווייתם, עם אדם זר? האם יסכימו לגעת בנושא, שדחה צעירים רבים כל כך במשך שנים, שקשר שתיקה היה קיים לגביו? שאלתי את עצמי אם נוכל לבטא במלים דברים שמתחילים — אולי — ממקום שבו מסתיימות המלים.
להפתעתי, הסכימו רוב הצעירים שפניתי אליהם באותם ימים לשוחח על התנסות הוריהם בשואה ועל השפעתה עליהם. רובם דיברו על כך לראשונה בחייהם, בכנות, באומץ-לב, נזהרים שלא להיסחף על גלי מליצות שדופות, פתטיות ודמגוגיה מנכרת. רובם הופתעו מעצם הפנייה אליהם וניאותו לחשוף את עצמם רק לאחר שהם חשפו אותי ועמדו על מניעיי. רובם שוחחו איתי בבתיהם, ומיעוטם בבתי קפה ובמקומות עבודתם. מרביתם טענו שהסכימו לדבר על הנושא כיוון ש״צריך לזכור את מה שקרה ולהפיק מכך לקחים״. מעטים בלבד סירבו לדבר איתי. שוחחתי עם בני ניצולים שהיו אז צעירים בשנות העשרים והשלושים לחייהם — נשים וגברים, רווקים ונשואים, אימהות ואבות, בעלי השכלה גבוהה ונמוכה, אמנים, חילונים ודתיים, אשכנזים וספרדים, קצינים וחיילים במילואים, מעיירות הפיתוח, מהקיבוץ, מהמושב ומהעיר. הם היו צעירים בעלי רקע חברתי שונה, מגוון דעות פוליטיות, מקצועות שונים, ארצות מוצא והתנסויות שונות של הוריהם בשואה.
כשהקשבתי להם גיליתי את עצמי. מהראיונות איתם הצטיירה תמונה שאינה מתיימרת לאפיין את כלל בני ניצולי השואה בישראל. לא הגעתי אל כולם. רק שוחחתי עם חלקם, פה ושם. כך כתבתי באותם ימים:
״כל אדם ששוחחתי איתו שונה מרעהו באישיותו, ברקע המשפחתי שלו. כל אחד מיוחד במינו, עולם ומלואו. לכן אי-אפשר להכליל הכללות. אך למרות ששונים אנו איש מרעהו, חוט סמוי מקשר בינינו. דומה שאנו מהווים משפחה סמויה שהקשר שלה עם השואה אינו היסטורי בלבד, אלא קשר של דם. רובנו נקראים על שם קרובי משפחתנו שנספו בשואה. למרביתנו אין סבים וסבתות, דודים ודודות ושאר ענפי משפחה. הנאצים רצחו אותם. רובנו מודאגים מגילויי אנטישמיות ומהתגברות פעילותן של התנועות הנאו-נאציות בעולם, וסבורים שיהודי התפוצות אינם די ערים לכך. רובנו חשים שיום השואה מעביר את זיכרון השואה לצעירים בארץ בצורה מנוכרת. לא אישית, לא חיה״.
מתוך עשרות הראיונות שקיימתי בזמנו, בחרתי לחזור ולהביא בספר זה את הראיונות המביעים את עיקר הדברים שנאמרו. רוב הראיונות הוקלטו במכשיר הקלטה, אך הם אינם מובאים בשלמותם. רוב הנפשות המדברות מופיעות בשמן. השאר מופיעות בשם בדוי, לפי בקשתן.
בראיונות המובאים שוב בספר זה — יחד עם ראיונות שקיימתי לאחרונה עם בני הדור השלישי — מדברים בני הדור השני על השפעת עבר שהם לא חזו מבשרם על חייהם. מתוכם מבצבצת המשכיות של עולם ששקע ואיננו; תחושה שאסור להם לשכוח, לאטום, לדחות עוד; שהם צריכים לתת לעצמם להרגיש. ״איננו מחטטים בפצע לשם חיטוט,״ כתבתי לפני יותר משלושים שנים, ״אלא כדי להפיק לקחים לגבי חיינו בארץ הזאת כבני אדם, כיהודים, כישראלים. אנו מנסים להביט בעבר רווי אימה ומוות למען ההווה והעתיד, למען החיים״.
והמלים אקטואליות כל כך גם היום, בישראל 2017 .