איך זה שרק אני לא אהבתי את הספר הזה?
הרעיון לסיפור מבוסס בעיקרו על אגדת הגולם מפראג. תלמה היא אישה רווקה. מהפרטים המופיעים בספר, ניתן להבין שהיא באה ממשפחה דתית, אם כי לא זכור לי שזה כתוב במפורש. היא מלמדת בבית ספר דתי את כיתת הבנות.
כל הספר עוסק באני שלה, בחיצוניות שלה, בפנימיות שלה, היא אינה מרוצה ממראיה, חסרת ביטחון. רוב הדיאלוגים בספר מתנהלים בתוך הראש שלה וההתנהגות שלה דוחה. היא שונאת את הוריה. חוץ מסבתה גרטה, אין איש קרוב אליה.
תלמה גדלה בחברת שני בני דודים - נילי וחנן. שלושתם דומים במראה, כאשר בעיניה, הם יפים והיא מכוערת למרות הדמיון הרב ביניהם. סבתה גרטה היא יוצאת גטו ורשה. יש לה את הידע הדרוש להקים את הגולם. היא השתמשה בידע הזה בזמן המרד בגטו והיא מורישה את הידע הזה לנכדתה. תלמה מסתבר, היא נכדתה האהובה.
אלא שאי אפשר ליצור יש מאין, הגולם שואב את האנרגיות שלו ממקורות קיימים.
בספר הזה יש סיפור עם המון פוטנציאל, אבל אני מצאתי אותו דוחה לחלוטין. כל ניצוץ של עניין שהתעורר בי בסיפור הגולם, הפך לרמץ ככל שתלמה המשיכה לנבור במסתרי הגוף שלה עצמה ובנבכי מוחה הקודח. אם להיות כנה לחלוטין, היו קטעים שפשוט העלו בי גועל.
אם אתם שואלים למה בכל זאת קראתי את הספר עד סופו ולא נטשתי, הרי שהתשובה נעוצה בהמלצות הנלהבות שקראתי לפני שהגעתי אליו. ניסיתי למצוא את אותה התלהבות שמצאו בו חברי. חשבתי שאולי הסוף יפתיע אותי ויהיה שווה את ההשקעה. התבדיתי.
בכל זאת חיפשתי את הסיפור המעניין על הגולם מפראג שמהווה את הבסיס לספר.
לפי האגדה, רבי יהודה ליווא, המהר"ל מפראג, יצר גולם בעקבות עלילת דם. על-פי המסופר בויקיפדיה, הגולם שימש את יוצרו כשליח נאמן והטיל אימה על מפיצי העלילה הנוראה. מדי ערב שבת הרב הוציא את רוח החיים מתוך הגולם מחשש פן יחלל זה את השבת, והגולם היה מוטל כגוש חומר עד צאת השבת. באחד מימי שישי, שכח הרבי להוציא ממנו את רוח החיים והגולם חילל את השבת וסיכן את הגוים שחיו בעיר. הרב רדף אחריו והשיגו מחוץ לפתח בית הכנסת העתיק "אלטנוישול" בפראג. שם הוציא ממנו את רוח החיים והגולם התנפץ לרסיסים. לפי המסופר, נותרו שרידי גופו מונחים בעליית הגג של בית הכנסת עד ימינו. על-פי האגדה, על מצחו של הגולם היו חקוקות האותיות "אמת", והמתתו בוצעה על-ידי מחיקת האות א` כך שהכיתוב הפך להיות "מת".
האגדה התפשטה בקרב יהדות אירופה לאחר שזייפן פסאדוהיסטורי בשם יהודה יודל רוזנברג הוציא ספר בשם "נפלאות המהר"ל" שבו תיאר בפרוטרוט ובצבעים חיים את סיפור בריאתו של הגולם, חייו ומותו המסתורי, ובעיקר מעשיו ההירואים להצלת יהודי פראג מעלילות הדם ומהכומר טדיאוש הרשע.
יודל הסתמך על מקורות היסטורים שבהם סופר על שמש אילם ונבער מדעת שחי בפראג בימיו של המהר"ל, אך מעבר לכך אין כל מקור היסטורי מהימן. להיפך, בספר "שבחי המהר"ל" שנכתב בידי תלמידו של המהר"ל, המהווה מעין ביוגרפיה רשמית על חייו, אין אף מילה על האגדה.
לפי האגדה, עד היום לא עלה איש לעליית הגג של בית הכנסת, שם לפי המסורת נמצאים שרידי הגולם, אולם בזמן השלטון הנאצי ב-1941 עלה לשם מושל צ`כיה הנאצי ריינהרד היידריך שנרצח זמן קצר אחרי המעשה.
יש הטוענים כי לא יודל רוזנברג היה הזייפן, אלא עיקרו נעשה בידי אדם בשם חיים שארפשטיין, שחי במחצית השנייה של המאה ה-19 ועסק במכירת ספרים מעשי זיוף. לטענתם, יודל רוזנברג נפל ברשתו של שארפשטיין בתמימות, מבלי שידע שמדובר בזיוף. מעשה הזיוף נחשף על-ידי מנחם מנדל עקשטיין מסיגאט, שהוציא לאור בשנת תר"ע (1910) את חיבורו "ספר היצירה", שבו חשף את זיופו של הספר מתוכן ניסוחיו.
אני לא יכולה להמליץ על הספר הזה בשום דרך, אבל מכיון שהביקורות האחרות מאד אוהדות, אולי כדאי שתקראו ותחליטו בעצמכם.