נפגשתי איתה לריאיון בעקבות ספרה החדש "האניות עגנו במלטה", להלן מבחר מתשובותיה:
מה הוביל אותך לעלילה הזאת? הכל התחיל משיר. נזכרתי בשיר ישן, "האניות עגנו במלטה" והשיר הזה נשמע בארץ בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה, בתקופת קום המדינה וגם אחר-כך. באותו זמן נפתחה הארץ לאנשים שבאו מתרבויות שונות, בעלי מנהגים ואורחות חיים אחרים, שפה זרה ועבר טעון. עימם הגיעו גם השירים. השיר "האניות עגנו במלטה" נשא עמו סיפור נוגע ללב. מילותיו ומנגינתו כבשו את לבי ובהבזק של רגע ידעתי שהוא יהיה המוטו של ספרי.
האם ישנו קשר אידיאולוגי או משמעותי עם ספרך הקודם? ישנו קשר אידיאולוגי, גם משמעותי. "ענדי לך שרשרת ברזל" מספר על שתי עליות לארץ ישראל במחצית השנייה של המאה ה-19. מעירק יוצאת משפחה, צועדת רגלי במדבר ומגיעה לחברון עיר האבות - מרוסיה יוצא נער עם קבוצת הבילויי"ם, עולה לארץ ונמנה על מייסדי המושבה מנחמיה שבעמק הירדן. "האניות עגנו במלטה" מתאר את המאבק לכינון המדינה ולמימוש הישראליות כריבונות, ואין ספק שתהליך זה נבנה על התשתית שהקימו חלוצי ספרי הקודם.
האם יש דמיון או שוני בין המתיישבים הראשונים לבין הישראלים החדשים? זו אותה מסירות, זה אותו חירוף הנפש וזו הקרבה מיוחדת של הפרט למען חיים חופשיים של יהודים בארצם. מאפיינים אלו מלווים את הראשונים וממשיכים הלאה אל הקמת המדינה, אל מלחמת השחרור והמלחמות שבאו אחריהן. התעצומות כמו מתמשכות מן הספר הראשון אל הספר החדש תוך שהן מקפלות בתוכן את שינויי העיתים.
השוני נמצא בהתנהלותו של הפרט. אצל החלוצים מקומו של הפרט מִשני. הכלל קודם לו, ואילו אצל הדורות שלאחר העצמאות יש גם לפרט מִרווח לחיים משלו. הוא משמיע את קולו האישי, חותר לממש את עצמו וצופה אל העולם הרחב.
מדוע את מתמקדת בעלילות שקשורות בהיסטוריה הישראלית? אני חשה השתייכות עמוקה אל הארץ ואל ההיסטוריה שלה. בספרי הקודם הייתה ראשוניות. גיבוריו הם מצד אחד איכרים, שעבודת האדמה הייתה הגדרתם כיהודים בארצם, ומן הצד השני אנשי אמונה, שעבורם עצם החיים בארץ הקודש הייתה הגדרתם כיהודים בארצם. אני חשה לגבי היסטוריה זו כחלק ממורשת. גאה להיות לה המשך. בספרי החדש מתבטאת ההיסטוריה בשאיפה לעצמאות, לכינון המדינה ולהיותנו עָם שיש לו בית מוצהר משלו. וכאן, השתייכותי אינה כתחושה בלבד אלא כשותפה להיסטוריה החדשה, שעימה צמחתי.
האם חשת הזדהות עם דמות מסוימת בספר? כן, בוודאי. כתבתי את יעל, גיבורת הספר, בגוף ראשון - כתיבה מקָרבת, משחררת מעצורים, דברים שהתקבעו... היא מאפשרת לגדול עם הגיבורה. ולא שאני מנַכסת אותה אלי - נהפוך הוא, הגיבורה מנכסת אותי אליה. על אף שיצרתי אותה, אני רואה אותה צומחת בין קלידי המחשב וגוררת אותי לעלילתה שלה. במקומות רבים חשתי הזדהות עימה, לעתים הייתי היא, בעיקר כשנכנסתי אל תוך הצלילים העוברים כחוט השני לאורך הספר, ואכן יעל נמצאת בתוך הצליל שמשיק לעלילות הסיפור ומשמעויותיו. לכתוב את יעל זה כמו להיות בתוך הצליל, זה כמו להיות בתוך הספר.
מדוע יעל לא שבה אל דן שמאז המשבר בחייהם עבר תפנית משמעותית באישיותו, ואם לא אל דן - מתבקשת השאלה מדוע לא נשארה עם יואל שעימו חוותה ימים יפים? שנים ארוכות נמשך הקונפליקט הזה... משבר הזוגיות של יעל ודן. הם פשוט שונים זה מזה באישיותם, ברגישויות שלהם ובמגמות חייהם. הקונפליקט נשאר סמוי ודחוי, וכמו המתין לרגע צאתו לאור. אך בעצם הקונפליקט הראשוני נמצא אצל יעל עוד מילדותה, כאשר ויתרה להוריה על רצונה להתגייס לצבא, כשנואשה משאיפתה להיות פסנתרנית נודעת, כשאיפשרה לדן להחליט ולנווט את חייהם. לאורך הספר הקונפליקט הכפול (עם דן ועם עצמה) צובר תאוצה וברגע של אמת היא מנסה לצאת ממנו ולבנות את אישיותה מחדש בכוחותיה שלה. במלטה, שם פגשה ביואל, חלום נעוריה, היא ניצבת בצומת דרכים. צומת - תרתי משמע: הצומת הממשי שייך למסלולי העגלות, ששלושת אלפים שנה לפני כן חרצו גלגליהן עקבות בסלעי האי, לאורך קילומטרים של דרכים. זהו הצומת הפיזי. וישנו גם הצומת הפנימי - כשיעל מניחה לשני הגברים בחייה להישאר ליד, וכמעט, ותוך כדי כך היא מגלה את הצומת האישית שלה, ומשנה את דרך חייה. היא כותבת את הספר, שחלמה לכותבו מנעוריה, הספר המחובר למלטה, שבין דפיו היא מדפדפת בחייה שלה. שלוש המילים המסיימות את הספר: "מקלידה מילים ראשונות" פותחות את השורות הבאות בחייה.
לְמה התכוונת בפרק האחרון כאשר יעל זימנה לשולחן השבת שלה את דן, בעלה בנפרד, ואת יואל מן החלומות? לפיוס. פיוס ההולך ומשתרג בין שירי השבת שהתפזמו ליד השולחן, משתחל בשירי העצמאות, מעז להיכנס בתוך השיר "האניות עגנו במלטה", ובסופו של יום, מרומם הפיוס את השלושה ב"ירושלים של זהב".
ניכר לאורך כל העלילה שאת מייחסת מקום מיוחד לבית. מדוע, אם כך, נתת לגיבורת הספר להרוס אותו? בית הוא לעולם בית, ואין לו תחליף. אני מדברת מן המקום של יעל ומן המקום האישי שלי. פה אנו נפגשות טוטאלית, נמהלות זו בזו. בית ילדותה של יעל היה 'קסום', וצריף-העץ שבחצר היה 'מכושף'. כשבגרה ועברה נתח של חיים, גם חוותה משבר משמעותי, היה לה הבית למקום מבטחים והצריף לנחמה. לצריף קראה "צריף לבבי". לאט-לאט הבית היה למושג בעל משמעות רחבה וכוללת, ברמת של הפשטה, כאשר גבולותיו הפיזיים נפרצים והבית מתרומם מתוכם כיֵשות אוניברסאלית. נפשה של יעל צברה חוסן מהיבט זה נטול הגבולות, והיה בכוחה לקבל את הריסת בית ילדותה על-ידי הקבלן שרכש אותו ממנה, בידעה שתמיד יישאר הבית בתוכה, יצוק על יסודותיו.
ומהי משמעות הכספת החוזרת פעמים מספר בספרך? הכספת הזו היא דמיונית. אין רואים אותה ואין ממששים בה. את הכספת אפשר לפתוח עם קוד מיוחד ולהניח בה דברים יקרי ערך - אמונה, אהבה, משפחה, מנגינה, חלומות, תשוקות, שאיפות... כשיעל מאמצת אל חיקה את בתה שזה עתה נולדה, כולה נפעמת מתחושת הבראשית, מפלא הבריאה, היא רואה בעיני רוחה את הכספת שמכוח אותה בריאה שייכת גם לבתה שנולדה, גם לבנה שנולד אחר כך. אם כך הכספת שייכת לה ולילדיה, והקוד לפצחה הוא אותו קוד. זה שייך לכל אחד מהם. יעל, המפוכחת עתה, אומרת לעצמה, שבעצם הכל ניתן לבחירה: ירצו - יפתחו, לא ירצו - לא יפתחו את הכספת, שהיא משמעות החיבור ביניהם. כל אחד וחייו שלו, כל אחד והבחירה שלו.
הספר נראה מתאים לתסריט של סרט מותח. האם כך הרגשת כשכתבת אותו? המתח נמצא כבר מן השורות הראשונות של ספרי. זהו סוג של מתח פנימי המתרחש בנפש מול האירועים שבחוץ. המתח מניע את הדינאמיקה של העלילה וזרועים בו רסיסי מיסתורין. בסיפור-תסריט זה ישנו חומר המספק מתח למָנוע של סרט. בתהליך הכתיבה לא נתתי לעצמי להתרווח פה ושם בסיפור, אלא הייתי טוענת אותו, ושוב טוענת במתח נוסף, מתח שלעיתים משך עד לקצה.
לסיום:
הכספת של רחל הרפז עודה מהווה סוד בפני הקוראים. שני ספריה הותירו טעם של עוד. המוזיקה המתנגנת בספר "האניות עגנו במלטה" והעלילה הקסומה הנארגת בתוך המסתורין שבה, מפעמים בנו לכל אורך הקריאה. צליליה של המוזיקה שונים ומחליפים מנעד, ויש תחושה שהם מפיחים רוח במפרשי הספינות של רחל הרפז. אלה בוודאי עוד יפליגו למחוזות חדשים.